"תסמונת המתחזה" הפכה מטבע לשון שגורה, גם אם לא מספיק, במחשבה הארגונית וה-HRית. ככל שארגונים עסוקים יותר בגיוס טאלנטים ובשימורם, עסוקים הטאלנטים בשאלה: למי קראת טאלנט? או במילים אחרות: האם זה אמיתי, כל זה? מתי כבר יחשפו אותי ויגלו את הבלוף? התסמונת המטרידה רווחת דווקא בחברות הסופר מצליחות, אלה ששפר עליהן גורלן לברור את המצטיינים […]
אני אדם של רעיונות. יש מודלים של ניהול שמזהירים מאנשים כמוני, מבעירי השריפות. נורות נדלקות אצלי בראש כמו בפינבול מאשין; חלקן גם כבות. אני מאבדת כדורים בדרך כל הזמן; לעתים גם קולעת בול וזוכה בכל הקופה. אבל הרעיון המזהיר של ייעוץ בהליכה הוא לא שלי. מכל נועציי השכלתי, וגם ייעוץ בהליכה הוא רעיון שהגיע ממנהל […]
(המשך מהפוסט הקודם שבו תוארה הנפש הארגונית או למה כל כך קשה להיפרד יפה, הבטחות ורגעי חולשה, וחשיבות הפרידה הטובה, כן, גם בעבודה). ד. איך להיפרד נכון פרידה טובה מורכבת משני חלקים: 1. העברת מקל מסודרת – אחריות ברורה על משימות ועל אנשים, שמירה על המסגרת לטוב ולרע, הארגון חזק מהאנשים שמרכיבים אותו. לטוב – […]
זוכרים בתיכון את הרגע שבו, באמצע השיעור, נפתחה הדלת, המורה הרימה מבט נוזפני ופתאום הבעת פניה השתנתה? לחדר נכנסו אז אנשים מגודלים, עם נשק או בלעדיו, גבוהים מדי, עושים בכיתה כבשלהם, ואפילו מעיזים לנשק ולחבק את המורה המופתעת? המורה היתה עוצרת את השיעור ומציגה בגאווה את בוגריה, האנשים שגדלו אצלה, שנעשו הגבוהים, החכמים, המוכשרות והמצליחות […]
ראיתי מנהלים שמחים. אם תצמידו אקדח לרקה ותכריחו אותי למנות שלושה גורמים שעושים מנהלים שמחים, הרי הם: הצלחה, כמובן, משימה שווה שמעניינת אותם ולא מרפה מהם לרגע, ואוטונומיה: הרשות להצליח בדרך שלהם. בקיצור, כשסומכים עליהם. האחד קשור בשני ובשלישי; יש קשרים הדוקים בין הצלחה, משימה מעניינת ואוטונומיה. כשהם זוכים לאוטונומיה, החופש והאחריות להצליח בדרכם שלהם, […]