כן, גם את הכותרת המעולה שלפה אורית גידלי, משוררת, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. וחברה שלי. ואשה שזימנתי לראיון דחוף. הוצאתי לאורית צו שמונה לשיחה כאן, כי מעבר לסדרה של ווטסאפים קצרצרים, הבחנתי במוטציה מעניינת שיצרה הקורונה: תושייה עסקית וחדוות יצירה, תנופת עשייה, המצאה מחדש וקפיצת מדרגה.
תראו, אני שונאת את הקלישאה שביפנית המילה משבר היא גם הזדמנות. אני אפילו לא יודעת אם זה נכון, לגבי היפנית. הקלישאה מכעיסה אותי, כי היא יוצרת ציפיות מופרכות ומטייחת קשיים. משבר הוא עניין כואב ומבהיל, ואם כבר מגייסים כוחות, הם משמשים כדי לצלוח אותו בשלום. גם זה לא מעט.
משבר הקורונה הוא איום ישיר וחריף על ארגונים מסוגו, אבל הפעולה של אורית גידלי ואשכול נבו, השותפים ל"סדנאות הבית", היתה מפעימה ומעוררת השראה, כן, גם השראה עסקית ומנהיגותית, ולכן התכנסנו כאן. אחרי הסרטון מחכה סיפור על התארגנות עסקית ומוצרית ומהירה, לא טלאים-טלאים ופתרונות מקומיים, אלא פיצוח יסודי ומחויב לפורמט חדש של מפגשים, של קשר ושל למידה, שנובע מההבנות העמוקות ביותר של המשימה הארגונית.
(לא מצאתי את המערכון המעולה של קרן מור, 'פתאום שמעתי בום', אבל מצאתי את זה)
אורית מוכשרת ורבת פעלים באופן מקומם. ספרי השירה שלה זכו לחשיפה משמעותית ולשבחי הביקורת. התרגום של מרצלה שולק לאוסף שיריה של גידלי שנקרא, כמו ספרה הראשון, "עשרים נערות לקנא", היה מועמד לפרס פן היוקרתי. ספרי הילדים של גידלי נולדים כקלאסיקה חריפה, מצחיקה ומנחמת (האחרון, "חד קרן מסוג קרנף" יצא ממש עכשיו), והבלוג שלה, ג'ינג', הוא להבה מרצדת של יצירה ביתית, שמתמודדת עם ענייני דיומא באופן מקורי, לירי ומרהיב. מיטיבי לכת יבחינו ברמז מטרים לתנופה שלשמה התכנסנו.
גידלי מלמדת כתיבה במקומות שונים, כמו אוניברסיטת תל אביב. סדנאות הכתיבה שלה ושל שותפה, אשכול נבו, הפכו לשם דבר. "כבר 19 שנה", היא מספרת, "אני מלמדת אנשים לכתוב. אבל בעצם אני מלמדת אותם לחיות במרחב של משוב מקצועי וחד, יצירה ושמחה. אם הייתי רקדנית הייתי עושה את זה דרך ריקוד אבל במקרה אני יודעת לעשות את זה דרך כתיבה".
יש לי עניין מיוחד באמנים שנוטעים רגל עיקשת של עשייה בעולם. בבית הספר לכתיבה "סדנאות הבית", שהקימו לפני שש שנים, גידלי ונבו הנחילו את שיטת הלימוד שלהם למנחים שעובדים ברחבי הארץ, ומאז הפך בית הספר לשם דבר ולכוח מניע בתחום סדנאות הכתיבה ברחבי הארץ, ולא רק בה. ל"סדנאות הבית" אלפי בוגרים, ולמעלה משמונים ספרים שראו אור בהוצאות החשובות בארץ, זכו בכל פרס אפשרי ותורגמו לשלל שפות, נהרו בסדנאות הבית. בית הספר לכתיבה של אורית ואשכול הוא חבר באיגוד האירופי של בתי הספר לכתיבה ומשתתף באירועים מהדרגה הראשונה (ביריד הסופרים הבינלאומי, באירועי "רגע אחד" בעיריית תל אביב). אירועים ביוזמתו, כמו מפגשי כתיבה המוניים או "נקודתיים", ערב סיפורים אמיתיים, הם תמיד פולי בוקד ופולי מרתקים.
אלא מה, הפעולה המרכזית של סדנאות הבית מושתתת על המפגש החי.
א.ג: "זה מפגש שהמהות שלו קבוצתית ובזמן אמת. שיעורי הסדנאות הם ארוכים, בני שלוש שעות, ואינטראקטיביים: אנשים כותבים בזמן המפגש, מקריאים, מגיבים. החשיבות הגדולה היא אינטראקציה בין חברי קבוצה במשוב, בביצוע המשימות בפועל. במפגשים נוצרים חדווה ועומק: עושים יחד משהו שחשוב לכולם, מצחיקים אחד את השני, מפדבקים אחד את השני".
ההנחיה להפסיק לקיים מפגשים של למעלה עשרה אנשים תפסה את בית הספר באמצע הסמסטר: ארבע עשרה סדנאות בעיצומן, כחמישה עשר משתתפים בכל קבוצה. בהתראה של שעה היה צריך להעביר את כל הצוותים – מורים ותלמידים כאחד – לעבודת רשת.
"אם היינו רוצים לתת רק משוב מקצועי, אפשר היה להוציא לתלמידים חוות דעת כתובות. אבל התהליך המהותי בסדנה מייצר ומחזיק את החשק לכתיבה, את המחויבות הבוערת, את הבעיות ואת הפתרונות שנובעים מתוך אותם חשק ומחויבות. זה בדיוק מה שפחדנו שיילך לאיבוד במעבר לאון ליין: החשמל שנוצר כשאנשים מתרכזים יחד. קבוצה היא מרחב שמגייס את התת מודע של כל חבריה בשביל כל חברי הקבוצה, וזה חייב לעבור בתחנה של בטחון רגשי ובתחנה של שמחה. מאוד דאגנו מה יהיה עם שתי התחנות האלה בזום. זה מדיום שקל להעביר בו מידע, אבל הוא לא תומך בנגיעה רגשית על הכתף, בהקשבה עמוקה בלי הפרעות.
מרגע שהוכרז האיסור לקיים מפגשים לא חיוניים הבנו שצריך למצוא פתרון והתחלנו להתארגן.
0
אז תעשי בית אחר לגמרי
זה הזמן הזה בשנה (או במאה) שבו חדלים העסקים שמושתתים על מפגשים קבוצתיים, למטרות שעל פניהן אינן חיוניות כמו השגת ביצים או תרופות, כשהרוב המוחלט של המשתתפים בהן עסוקים מאוד בעצמם בהישרדות ובהסתגלות. אין עם מי לדבר, אין איך ולפעמים יש תחושה גם שאין בשביל מה.
לא בבית ספרה. כתיבה, בשביל אורית, היא אוויר לנשימה, ולא היתה לה שום כוונה לנתק את צינורות החמצן למאות התלמידים ולמוריהם. נותרה, אם כן, רק שאלת האיך.
" כשתכננו את הבית שלנו ביקשנו מהאדריכלית להוסיף חלון, והיא מאוד התנגדה. היא אמרה: 'אם נפתח פה חלון, זה יהיה בית לגמרי אחר'. אז כשלא הצלחנו לשכנע אותה, אמרנו לה: 'אוקיי, אז תעשי בית אחר לגמרי'.
החלטנו שאנחנו לא מעבירים את הסדנה כמות שהיא לזום, שאנחנו חושבים עליה מחדש. שאלנו מה האינטרנט נותן לנו, שמפגש בחדר לא מאפשר. כשהבנו את זה, פיעמה בנו, במדריכים ובצוות, התרגשות חלוצית וחדווה משחקית. יחד עבדנו כדי לפענח את יתרונות המדיום החדש, מתוך הבנה שאם נשתכנע אז גם התלמידים שלנו ישתכנעו".
מה באמת זום נותן שבמסגרות האחרות אין?
"נגישות קלה לרשת. תוך כדי שיעור אני יכולה להשתמש בכל האינסוף של כלים, לינקים, חומרי העשרה שיש ברשת. בשיעור רגיל, כשאנשים גולשים, היינו עוצרים את השיעור ועושים להם פאבליק שיימינג: הרי ההתחייבות בסדנה היא לנוכחות מלאה, בלי הפרעות והסחות דעת. בשיעור מרחוק, הגלישה היא נתון; אז בואו נהפוך את זה להזדמנות.
למשל, תרגיל שעשינו בשיעור על קטסטרופות, לכיתה מתקדמת שצריכה מהלכי עלילה רדיקליים בתוך הסיפור שלהם. ביקשנו מהם להקליד את תאריך יום ההולדת שלהם בויקיפדיה. כשעושים את זה מקבלים את כל מה שקרה ביום שבו נולדת. המשתתפים התבקשו לבחור את אחד האסונות שקרו ביום ההולדת שלהם ולשלב אותו בטקסט שלהם. השילוב של אירוע חיצוני שנבחר באופן שרירותי פוקע את הדטרמיניזם הפנימי של הטקסט, שמוגבל מתוקף העובדה שרק את כותבת אותו.
האון ליין מאפשר בקלות יתירה מפגשים רבי משתתפים, שמחוץ למחשב דורשים לוגיסטיקה ועלויות. "עשינו לתלמידים שלנו הרצאה גדולה, מרובת משתתפים, של כל הסדנאות. גם פה, במקום לאסור על התלמידים שלנו להתעסק ברשת, השתמשנו באינסופיות של האפשרויות שהיא מציעה". ההרצאה שנתנה גידלי, עסקה בכתיבה אל-יצירתית וקונספטואלית ועשתה שימוש בחיפוש גוגל, בהצעות של גוגל, בתרגום אוטומטי, בהשלמה אוטומטית ובשימוש שלהם בכתיבה. אורית זאת, תנו לה מסגרות ופטיש לשבור אותן, ותראו איך היא מגזימה ומשגשגת: "ביום שלישי יש לי סדנה בספרות ילדים, ובדיוק הגענו לשיעור הכתיבה על פחדים. אני שולחת את המשתתפים לקחת את האוטו לחורשה חשוכה, ולעשות משם את השיעור על חושך ופחדים".
– מותר?
בדקתי בתקנות, מותר תפילה במקום פתוח.
– משוגעת.
יש לי הזדמנות, האנשים האלה עכשיו לא איתי בכיתה. אז אני אשלח אותם לחורשה חשוכה לכתוב על פחדים. אחר כך, עד חצות, נעשה שעת סיפור של סיפורי ילדים בנושא לילה.
0
מנהיגות משוררית
בעוד רוב האנשים, כולל הח"מ, יתגייסו מתוך תחושת חירום כדי להציל את הקיים, אצל אורית, אני חושדת שהמנוע המרכזי הוא חדוות היצירה ורדיפת החידוש. אבל לצידו כך, אי אפשר שלא להבחין בהתגייסות, נו, לא נעים לי ליד משוררים, אבל המנהיגותית:
"במשך שנים היה לנו מערך בנוי לתפארה של כל השיעורים שצריך לסדנאות, ומדי שנה כל מנחה התבקש לתרום מערך מעולה אחד. כך שהיתה אינטראקציה מעטה, מספקת, והיינו נפגשים פעם בחצי שנה. עכשיו, בזמן קצר, נאלצנו להמציא הכל מחדש, וקבוצת הווטסאפ של המנחים שלא היתה פעילה קודם זינקה ברגע לעשרים הודעות ביום, ואלה הודעות מבריקות, מצחיקות, אינפורמטיביות, תומכות ומועילות. קבוצת המנחים הופכת מייצרת את החיבור המשמעותי הזה. תוך כדי שאנחנו מדברות מתחוללת תחרות האודם, כי כידוע אודם הוא חיוני לזום, ואנחנו משתינים מצחוק. קבוצה יכולה להמיר בעיות, חרדות ובעיות להומור ולשמחה".
0
שיטת "סדנאות הבית" להתמודדות עם מעבר חד ופתאומי לרשת
1. הכשרה, במדריכים כתובים ומצולמים ובזום: הכשרנו את כל המנחים ואחר כך את כל התלמידים לעבודה בזום. כתבנו מדריכים מצולמים, עם צילומי מסך, קלים להבנה, על דרכי ההתחברות ועל שלל האפשרויות שלהם כמנחים.
קיימנו הדרכות בזום על האפשרויות בסיסיות (כמו להשתיק את כל התלמידים מראש, שיתוף מסך, צ'אט, אופציות וויו, אופציות תפעול של אודיו ווידאו) ועל האפשרויות המתקדמות, כמו ייצור חדרי זום שבהם התלמידים יכולים לעבוד בזוגות תוך כדי השיעור. כל אחת מהסדנאות עברה טסט עם צוות תומך טכנית, לפני השיעור.
כשהשיעור התחיל כולם – תלמידים ומורים – ידעו איך להשתמש בזום, והשיעור היה יכול להתחיל בלי החרדה התפעולית. כשהמנחים מרגישים בנוח – הכל מסתדר. חוץ מזה, לכל קבוצה הוקמה קבוצת ווטסאפ של המשתתפים, כדי שיהיה אפשר לתקשר איתם בזמן השיעור ולתת מענה לניתוקים, אם יהיו. השיטה היא זום בליווי ווטסאפ. יש תמיכה טכנית בזמינות שעונה לבעיות. עדיין יש מנחה שעף מהרשת כי אין לו אינטרנט, עומס על זום גורם להיבהובים. אבל בימים כתיקונם אנחנו מלמדים ביפו, אז יש לנו קריאת מואזין שמפסיקה את השיעור. כשהמנחים יודעים שהפרעות הן חלק מהמשחק בשיעור הזה ובחיים בכלל – זה בסדר. זה לא נורא.
2. קוד אתי מאוד ברור של קשב: הקוד הזה מוכרז בתחילת כל שיעור ונאכף במהלכו. אנחנו נותנים את הלב באמצעות העיניים. אם מישהו קם להכין קפה, המנחה קורא אותו לסדר. לסדנה מיוחד מרחב שבו מקשיבים בדריכות, אחרת אנשים יעשו את הסדנה תוך כדי שטיפת כלים. הקוד האתי שומר על המוגנות הרגשית, אפילו אם מטר מהמסך יושב הבעל של המשתתפת. עדות להצלחה היא לא שאין ניתוקים. העדות להצלחה היא שאחרי המפגש אנשים אומרים: הסדנה הצילה אותנו, זה השתיק את המהומה מסביב, ונתן לנו אוויר ליצירה.
3. בנייה של מערכים: כדי לחשוב מחדש את כל הסדנאות, צריך לעבוד יחד, כל צוות המנחים, כדי לחלוק רעיונות. יש לנו מסמך גוגל דוקס משותף של כלים מעניינים שאפשר להשתמש בהם ברשת לצורך שיעורי כתיבה: הרצאות וחומרים יפים על כתיבה, מערכים קונקרטיים לפי נושאים שמשתמשים באינטרנט ככלי עבודה. יש שיתוף בידע בין המנחים שמתעדכנים בקבוצת ווטסאפ של המנחים, בגוגל דוקס ובקבוצות זום. אני רוצה לשמור את זה חי ומשחקי. המבחן הוא: האם זה יכול להתקיים רק בשיעור זום. אם כן – זה שיעור טוב.
4. בונוסים: התלמידים בעצם היו צריכים לעבור סוג של פחת. השיעורים שלהם הם לא פנים אל פנים. בתוך הפחת, ניסינו להפוך את זה ליותר. אנחנו אמנם לא יכולים להיפגש 15 איש בחדר, אבל יכולים אפקטיבית להיפגש מאה איש בחדר, ולתת הרצאה נוספת, שלא היתה בתכנית שהובטחה לתלמידים. לבקש מסופרים לדבר לתלמידים על תהליך הכתיבה שלהם. להכניס את התלמידים אלה לספריות של אלה, לקיים ביניהם תחרויות תוך שימוש בגוגל סקרים.
5. מחשבה קדימה: אילו מוצרים חדשים אנחנו עושים? השבוע אשכול הוביל מהלך פיתוחי של סדנאות און ליין חדשות, מוצרים שחושבים מחדש את הז'אנר (והנה הן, כבר באתר, כבר יוצאות לדרך, כ.ר). בהמשך, יחד עם לימור גבאי, המנהלת הנכנסת של סדנאות הבית, נתפנה לתכנן שיתופי פעולה אסטרגיים עם גופים שמוציאים עכשיו מכרזים שונים ללמידה מרחוק.
*
לכל הפוסטים על מנהיגות בתקופת קורונה
צילום אורית גידלי בראש הפוסט: לירן מולדובן