עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן. למרות שחלק ממני תקוע בשבע מאות באוקטובר, חלק אחר בי שמע את מטח הטילים שירה החמאס בחצות הליל שבין ראשון לשני ונזכר: הזמן עובר. אז הנה, עברה לה 2023 הקשה להחריד, בשבת הקרובה ימלאו שלושה חודשים למלחמה והיא נמשכת. הנזקים קשים, הכאב עמוק, האופק מעורפל, ובכל זאת מתברר […]
בשבת שעברה ההיא הזמן נקרע. יריעת הזמן בותרה בסכין משוננת, נקצרה בקליעים, נספגה בדם, הועלתה בלהבות. הגדר נפרצה, רשתות התקשורת שותקו, הקונספציות קרסו. אלפים נרצחו, מאות נחטפו, מאות או אלפי טילים נחתו על הארץ. דבר לא יהיה עוד כשהיה, וכולנו מחכים בחרדה לבאות. החודש הזה ארוך יותר משנה, ארוך יותר מדור. כל כך הרבה דברים […]
יש משהו מבלבל באוויר. יום אחרי יום, תנועה נוספת לרחובות, למשרדים, לעסקים. האם אלה הפקקים שהתחילו ראשונים? אני רוצה לחשוב שלא, זה יהיה מדכא מדי. גם לקורקינטים לקח זמן לחזור ולשסע את נתיבי ההליכה והרכיבה. עד לא מזמן היה כל כך חשוך, שמעל הים אפשר היה לראות כוכבים. בהדרגה הוארו כמה חלונות בבתי המלון, בהתחלה […]
כן, גם את הכותרת המעולה שלפה אורית גידלי, משוררת, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. וחברה שלי. ואשה שזימנתי לראיון דחוף. הוצאתי לאורית צו שמונה לשיחה כאן, כי מעבר לסדרה של ווטסאפים קצרצרים, הבחנתי במוטציה מעניינת שיצרה הקורונה: תושייה עסקית וחדוות יצירה, תנופת עשייה, המצאה מחדש וקפיצת מדרגה. תראו, אני שונאת את הקלישאה שביפנית המילה משבר היא […]
אילו תהומות פעורים בין "עבודה מהבית", כמו שהיינו תופסים אותה לפני, נניח חודשיים, פרבילגיה יקרה ולא פשוטה לתיחזוק של בעלי מקצועות חופשיים מסויימים, ובין העבודה מהבית של מרץ 2020 ואילך: אותה ערימה של משימות ותביעות שזורמות הביתה בכל אמצעי התקשורת האפשריים, נלחמות על תשומת הלב עם הילדים, המורים של הילדים, החדשות לבקרים והניסיונות להזמין משלוחים […]