אז מה חדש:: איגרת רווחים הראשונה

ראש השנה בחר לעצמו זמן משונה מאוד להגיע. שום דבר פה לא עושה סימנים של סוף: לא גלי החום, לא העיצומים של המורים, לא תכנית הסחיטה שבתוכה אנחנו מתערבלים בחודשים הארוכים-מאוד האחרונים. אז אם שום דבר לא נגמר איך נדע מה להתחיל? ובכל זאת, בימים תזזיתיים כל כך, לפחות על יציבותו של הלוח השנה אפשר לסמוך, וראש השנה בוא יבוא. ובקרוב.

לכבודו (ולכבוד כל הפוסטים שעל האש אבל לוקח לי המון זמן לצמצם אותם), אנחנו פה, בשיתוף פעולה בין מחלקת התוכן ואגף שימור הלקוחות של ::רווחים:: החלטנו להשיק את האיגרת, אסופה של רעיונות ודברים ששווים קריאה, האזנה, צפייה, הרהור או אפילו עשייה, שהצטברו על שולחן המערכת.

1

פודקאסט: למה לא לחזור לעצמך

Plain English, הפודקאסט של דרק תומפסון, הוא אי של תבונה ובהירות. תומפסון ניגש בו לענייני השעה בסקרנות ובהעמקה ובלי לעשות עניין. הפרק הזה הוקלט אחרי שתומפסון נעשה אבא, ובו הוא משוחח עם בראד סטלברג, יועץ למנהלים, על שינוי. כן, עוד מהאייטיז אנחנו יודעים ששינוי הוא הדבר הקבוע ביותר, מה שלא הופך אותו לקל יותר לעיכול. המושגים שבראד מציע לדרק עוזרים לו לנסח אחרת את התקופה התזזיתית והאיטית ביותר בחיי אדם: ההורות לגיל הרך. לו הייתי שומעת את השיחה ביניהם לפני, נניח, 19 שנה, הייתי כנראה מוותרת מראש על השאיפה הנואלת לחזור לעצמי כשבעצם הייתי אמורה לחזור להיות מישהי קצת אחרת, וכשאני מקשיבה לו היום, אני מבינה עוד משהו קטן על הגמישות שדורשת ממני העת הזאת.

 

2

טלויזיה: "האחת" ב"כאן"

ובמעבר חד, חד מאוד: ביום הכיפור הזה ימלאו חמישים שנים למלחמה ההיא. אחרי ראש השנה תעלה ב"כאן" הסדרה התיעודית "האחת", ועד יום כיפור היא תגולל את קורותיה של טייסת 201. טייסת הפנטומים האגדית, שכונתה "האחת", הפילה את מספר המטוסים הגדול ביותר במלחמה, אך גם איבדה, ביום כיפור של שנת 73' חמישה עשר מטוסים, שבעה מאנשי הצוות שלה נהרגו וארבעה עשר נפלו בשבי. העיתונאית סימה קדמון, ששירתה אז כפקידת מבצעים בטייסת, פגשה את הטייסים – אז אנשים צעירים, מובחרים ואמיצים אך לא נטולי פגמים, והיום הם אנשים מבוגרים, ומנוסים – לחשבון נפש נוקב.

אני אמנם משוחדת, אבל תוכלו לראות בעצמכם: "האחת", שיצרו אמנון רבי וסימה קדמון, היא יצירה דוקומנטרית גדושה, מרעישה ומכאיבה. מהקרנת הפרק הראשון יצאתי בברכיים פקות, ביראת כבוד כלפי הגבורה הבלתי נתפסת ובכאב על מחירן הכבד של יהירות וטעויות אנוש. משק כנפי ההיסטוריה מחריש אוזניים והדילמות המנהיגותיות שמעלה הסדרה יכולות לפרנס סדנאות מנהיגות ולא רק בחיל האוויר.

 

3

ממלחמה לשלום: עשו זאת בעצמכם

מאז שנתקלתי, באביב האחרון, בתפיסה של בנייה לשלום, היא לא מרפה ממני. Positive Peace זה מודל בגישה כלכלית שפותח על סמך ניתוח רבבות מקרים של אלימות במגוון חברות, קונפליקטים ופתרונם. בנייה לשלום, התרגום הזמני שלי ל-Positive Peace, היא כלל הגישות, המוסדות והמבנים שיוצרים חברות שחיות בשלום ושומרות עליו.

שלום הוא מטרה עילאית והחתירה אליו ארוכה ומורכבת, אבל מה שמעולה במודל הזה, הוא המעשיות שלו. כתוצאה מהמחקר, גובשו שמונה עמודי תווך לחתירה לשלום: ממשלה מתפקדת היטב, סביבה עסקית בטוחה, חלוקת משאבים הוגנת, קבלת זכויות האחר, יחסי שכנות טובים, זרימה חופשית של מידע, רמות גבוהות של הון אנושי, רמות נמוכות של שחיתות.

כן, תגידו, נשמע הגיוני; כן, תגידו, אחרית הימים, וכן, תגידו, גדול עליי כל זה. הרי תפקידם של מוסדות הציבור לדאוג להון האנושי ולטיפול בשחיתות. גם נכון, אבל זה רחוק מלהיות כל הסיפור כולו, כי המודל לא הסתפק בסימון מפת דרכים לארגונים שרוצים לבנות לשלום, אלא פרט את העקרונות לפעולות שכל אחד מאיתנו יכול לעשות.

בצילום מטה, שצילמתי בתערוכה Design for Peace במוזיאון קופר יואיט בניו יורק, נפרט כל אחד מעמודי התווך לפעולות פרטיות, ואפשר יהיה לראות אותם בעמידה על הצילום ובהגדלה שלו. הפעולות יכולות להיות גדולות, בינוניות או קטנות. למשל, אם חשובה לך זרימת המידע, תוכלי להקים ספריה קהילתית ברחוב, להקים בלוג או פנזין או לכל הפחות – לשתף רק מידע שבדקת שהוא נכון. אם זכויות האחר חשובות בעיניך, הרי שאת יכולה לסייע למישהו אחר למצות או זכויותיו או להשתמש בכינויי גוף נכונים. אם מוסדות ממשלה מתפקדים חשובים לך, הרי שתוכל להצביע בבחירות או לכתוב לנציגיך ברשות המקומית או במשרדי הממשלה.

 

4

פיתוח ארגוני: ערכים, בדרך אחרת לגמרי

הלקוחות שלי כבר יודעים שאני חשדנית כלפי ערכים ארגוניים, לא כי אני לא אדם ערכי – הי, הייתי רשג"דית בצופים! אני חושדת בערכים ארגוניים, כי אפילו אם הנהלת הארגון לא בוחרת אותם מתוך ערימה מוכנה, אלא מנסחת אותם בשום לב ושכל, ערכים, מטבעם, הם העננים שמתקבצים סביב הפסגה השאפתנית והמחודדת. ומהפסגה הזאת לקרקע המצאות מובילים מדרונות חלקלקים. קל מאוד לכוונות העמוקות ביותר והטובות ביותר להפוך להיות סיסמאות נבובות, ואם כבר הן נושאות עליהן משהו, כמו רגש, או תוכן, הרי זאת בדרך כלל ציניות כלפי הערכים והארגון שמפמפם אותם.

מה שחשוב בערכים הוא תהליך היצירה שלהם, שחותר למיצוי משותף, כן, ריאלי ומעמיק, של הערכים שמשותפים לאנשי הארגון ויובילו אותו נאמנה להצלחה.

The Browser Company לקחו את התפיסה הזאת רואד טריפ אחד קדימה. דה בראוזר קומפני זה סטארט אפ שמפתח את Arc, דפדפן חדש וכנראה מהפכני, שחבריי משתמשי המק נשבעים בו (וטרם הושק לפי.סי, לצערי). לשונית ערכי החברה היא הראשונה משמאל באתר החברה, ולא, כמקובל, קבורה איפשהו בתחתית האתר, ליד עמוד המשרות. במסמך שנפתח כשלוחצים על לשונות הערכים, מתאר ג'וש מילר, מנכ"ל החברה, באריכות ובנינוחות, את המסע שלו לגיבוש ערכי החברה, תחת הכותרת Notes on Values Roadtrips.

הוא מתאר שם את הרתיעה שלו מערכים רשמיים ואת הקושי לנסח אותם. במסה, שהיא מסע כיפי בין ערים ובין ילדות לבגרות, מילר מסביר למה הוא מתכוון כשהוא אומר ש"תתחיל עם מה שיכול לקרות" או "תניח שאין לך מושג" הם הערכים שלפיהם הוא רוצה לבנות את החברה. זאת דרך פרטית ומעניינת, ועוד עם ציורים של דיוויד הוקני, לתאר את עיצוב הערכים כתהליך שיש בו הרהור ודיאלוג, שאין לו מטרה סופית, להגיע לתשובה המוחלטת ולחקוק אותה בסלע, אלא תהליך שתכליתו היא התהליך עצמו.

עכשיו, תחשבו איך זה לקחת את היופי הזה ולחבר אותו עם הפרקטיקה שמציעים במודל בניית השלום שם למעלה, עד שהוא מיתרגם לפעולות שכל אחד בארגון יכול לעשות. (ותודה לטאבטאבטאב המרתקים תמיד שבניוזלטר שלהם חיכתה לי ההמלצה הזאת).

5

דברים להכניס ליומן כדי להתחיל את השנה ברגל ימין

ועכשיו בעברית, ומתוצרת מקומית, מקומית מאוד, שני פוסטים שימושיים שלא נס ליחם:

מה שוות המתנות לחג אם אתם לא כותבים את הברכות בעצמכם? ואיך לא להמיט שיעמום על משיקי הכוסות?

וגם: זה הזמן להקדיש זמן מה לפורטפוליו, סיכום שנה שהוא בעיקרו למידה, סיכום והתכווננות להמשך, מעין הכנה אינטואיטיבית לתכנית העבודה שתצטרכו להתחיל לעבוד עליה אחרי החגים, אחריהם ממש.

שי קטן ממני לחג: בפיתוח החדשני שיצא מהמעבדה שלי "יום יום ים" (בלי נדר), אני נתקלת אחת ל-, כנראה אחת לחודש, בישיבת צוות. הם יושבים במעגל סביב שני שולחנות בתי קפה שנועצים בחול, ברגליים יחפות, עם קפה, מים קרים ואבטיח מונחים ביניהם. לפי הנימה, העניינית והקשובה, נדמה לי שהם הצוות הטוב בעולם, או שלפחות, שם בים, בפעם ב- שלהם, הם צוות מצויין.

אם נדמה לכם שיש ביומן הארגוני אוויר לנשימה, זה בדיוק הזמן לקבוע ישיבת צוות חודשית בים. ישיבה אחרת, שבה לא עוסקים רק בתיאומים אלא גם בהתייעצות, בלמידה. ואם אין ביומן אוויר לנשימה ואי אפשר לנעוץ בו סיכה – הרי שאין סיבה טובה מזאת מזה לקבוע ישיבה חודשית בים.

שתהיה שנה טובה, טובה יותר לכל הפחות.

*

בצילום בראש הפוסט: בית העצמאות כפי שהוא נראה עכשיו, אלול תשע"ג מחלון המשרד שלי