איך לעזור:: איגרת רווחים השניה, אף על פי כן

בשבת שעברה ההיא הזמן נקרע. יריעת הזמן בותרה בסכין משוננת, נקצרה בקליעים, נספגה בדם, הועלתה בלהבות. הגדר נפרצה, רשתות התקשורת שותקו, הקונספציות קרסו. אלפים נרצחו, מאות נחטפו, מאות או אלפי טילים נחתו על הארץ. דבר לא יהיה עוד כשהיה, וכולנו מחכים בחרדה לבאות. 

החודש הזה ארוך יותר משנה, ארוך יותר מדור. כל כך הרבה דברים השתנו ומשתנים מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, והם ימשיכו להשתנות. אבל לצערי העמוק, דבר אחד יישאר פה יציב זמן מה: זאת תקופה קשה, כבדה ומערערת, שבה כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים לעזרה. 

ובו זמנית, כולנו גם צריכים לעזור. יש כל כך הרבה לתקן, ואי אפשר להרגיש שאי אפשר לעזור. אלה ימים שבהם אני מצטערת שאני לא רופאה, כי קשה לי להצטער על שאני לא לוחמת. לפעמים אני מצטערת שאני לא לוחמת. מי שרופא יכול לרפא, מי שחייל יכול להילחם. וכל השאר? איך אנחנו יכולים לעזור? 

כל כך הרבה התייתר לנוכח הזוועה; גם מילים מאבדות ממשמעותן, ובכל זאת קראתי ושמעתי כמה מילים טובות, שהקלו עליי לרגע או נשארו אתי כמה דקות והרשו לי להישען עליהן. אז הנה אני מנסה את כוחי באיסוף כמה מילים וכמה רעיונות שיכולים לעזור. 

אבל איך בכלל אפשר לעזור?

הלוואי שהייתי יכולה לעזור במשהו לקורבנות, למשפחות החטופים, למשפחות המפונים, לחברים שלי שהילדים שלהם נלחמים עכשיו. אבל מה עם מי שיש לו רק – רק? – ארגון לנהל בימים של בהלה ושיתוק? רק צוות מבוהל וחסר להוביל ולשמור לו על פרנסתו? רק עסק, שהלקוחות שלו התפזרו לכל עבר? איך אפשר לעזור להם?

1. אפשר לעזור. כי לעזור, מתברר, הוא לא רק לפתור את הבעיות. את הבעיות הרציניות שלנו אי אפשר לפתור עכשיו, לא ברגע, לא אדם לבדו. לעומת זאת, להקל אפשר, וכל הקלה, גם רגעית, עוזרת. התמדה וצניעות, אני מנסה להזכיר לעצמי, להקל קצת, לשאת לזמן מה מעט מהמשקל של האחר, להשתמש בכל מה שיש לנו, מקצועית, אישית, מה שמתאפשר, כדי לעזור לאחר לנשום, להתמקד, לזכור את הכוחות, לחדש אותם מדי פעם.
   
   
2. למצוא נקודת אחיזה ולאחוז בה גם אם היא זזה, ואם אין – להמציא אותה. 
   כתבתי לא מעט על ניהול בעתות חירום. זאת ישראל, אחרי הכל, וזאת לא הפעם הראשונה שבה מנהלים צריכים לא רק לתפקד, אלא גם להוביל אחרים גם כששום דבר לא ידוע. יש כמה עקרונות חשובים לניהול ארגון בתקופת חירום, כשמבקשים לשמור על הארגון ובו זמנית – על עובדיו. יש גם כמה פעולות חיוניות שאפשר וצריך לעשות. הם מפורטים פה בפוסט הראשון והשני.
   אחד העקרונות החשובים ביותר בעתות חירום הוא פיזור העמימות. למרות ההלם, שגדול לפחות כמו הצער, אין ברירה אלא לדעת. מה הדבר הנכון לעשות, מה עושים היום, איך מתכוננים למחר. כן, גם אם מחר הכל ישתנה ונצטרך לחשב מסלול מחדש עדיין – חשוב לבחור עשייה על פני אי עשייה. לארגון עצמו ולאנשיו צריך שיהיה ברור מה קורה היום, מה קורה מחר ולמה זה קורה. את העוגנים האלה נוטעים במציאות הכאוטית באמצעות משימות ברורות ואפשריות עם דד ליין ריאלי, ופגישות שנעוצות ביומן. ככה מתקרקעים. ככה מרגישים קשר למציאות, חשיבות ומשמעות. ככה מתחברים מחדש אחד לשני. 
   
   
3. טעם החיים. תכלית. תפקיד. זוכרים את פירמידת הצרכים של מסלאו? כמו במשחק מחשב גרוע, צנחנו ברגע מהשפיץ העליון, של המימוש העצמי, למדרגה הנמוכה, הבסיסית כל כך, של בטחון, אולי אפילו של הצרכים הפיזיולוגיים. עזבו אותי מפרוייקט מקצועי מאתגר, תנו לי ממ"ד ולילות שקטים. אלא שזה לא באמת נכון. הצורך שלנו בביטחון הוא לא הדבר היחיד שנכון עכשיו, אפילו כשחוסר הבטחון עמוק כל כך. התלישות שממנה סובלים כולנו, מי שנתלשו מאהוביהם ומי שנתלשו מהבתים שלהם, מי שנתלשו מהמציאות כפי שנדמתה להם, מי שנתלשו כמוני, מההווה והעתיד – התלישות הזאת מכאיבה כמו איבר קטוע. ולעומתה – הקהילתיות זוהרת ככוח מרפא. גם המשמעות. 
   מכאן, שאנחנו אמנם מבוססים בתחתית הפירמידה, משוועים לבטחון, אבל גם השייכות וגם המשמעות (שהיא היא השפיץ העליון) הן שנותנות כוח להילחם על הבטחון שלנו.
   הבידוד שלנו אלה מאלה, במרחבים מוגנים נפרדים, וחוסר האונים שנגזר מהאיום הקבוע, עלולים ליטול מאיתנו את שלוש השכבות העליונות של הפירמידה – ההשתייכות והקרבה, הבטחון העצמי והמימוש. אבל אפשר וצריך להתעקש על להחזיר אותם. איך למשל? תפקיד. מי שיש לו תפקיד, למשל לוחם או רופא, יש לו המון משמעות. הוא נחוץ והוא חיוני. אני לא לוחמת ולא רופאה, סדר היום שלי השתבש ואני לא שולטת בחיים שלי יותר. כמוני, רבים מאוד נאבקים למצוא מחדש את הקול שלהם במציאות המבודדת, המפרידה, המקטינה והמשתיקה הזאת.
   אחת הדרכים לחזור ולתבוע את צלם האנוש שנלקח מאיתנו בחודש האחרון, היא מילוי תפקיד. מי שהתפקיד שלו בימי שגרה נשמר גם עכשיו במלחמה – אשריו. אבל הרבה משרות ותפקידים נעשו מיותרים לכאורה או קשים למילוי עכשיו. אני למשל, התעקשתי לשמור על הייעוץ בכל דרך אפשרית – הודעות, פגישות חטופות, שיחות טלפון בשעות מוזרות, גם כדי לעזור ללקוחות שלי בתקופה הקשה, אישית, ארגונית ועסקית, אבל גם כדי לשמור על החלק הזה, שהוא חשוב לי בעצמי, התפקיד שלי. באותו אופן, אם אתם רוצים לעזור למישהו שמרגיש תלוש ולא נחוץ – עובד, שותף, חבר – עזרו לו לעדכן את תפקיד השגרה שלו כך שיוכל להתאים לעת הזאת, שיעסיק אותו, ייתן לו מקום ומשמעות. תפקיד הוא תכלית הוא טעם, זה מציל נפשות. ואם צריך ואפשר – תנו לו לעזור לכם. 
   
   
4. קבלה ופעולה. מודל אחר שלא הצליח לשרוד את גודלה של המלחמה הוא מודל חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס. הכל קורה בכל מקום בבת אחת, ולא, לא היה לנו זמן לעבור מהכחשה לכעס למיקוח לדיכאון לקבלה. יש מיליון התמודדויות, כלכליות, ובין אישיות, ובטחוניות ומקצועיות, אבל כמעט כולנו מתמודדים עכשיו גם עם דיכאון מצבי. זה מזג האוויר עכשיו, דיכאון. 
   המצב באמת מאוד מדכא, לא פחות ממה שהוא מכעיס ומעורר חרדה. אלא שהדיכאון מחליש, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את החולשה הזאת עכשיו.
   גליה תנאי, שהיא ד"ר לפסיכולוגיה, חוקרת מצבי תודעה, עוסקת במיינדפולנס ובמדיטציה ואשה חכמה באופן כללי, נתנה בשבוע שעבר ובזה שלפני שני שיעורים ארוכים-ארוכים, וטובים-טובים, על התמודדות עם המצב, מתוך התפיסה הטיפולית שמציעה ACT. אקט, Acceptance and Commitment Therapy היא שיטה טיפולית, מבוססת ובעיקר מעשית, שנשענת בדיוק על שני העקרונות האלה – קבלה ומחויבות, שתיהן נחוצות לחיים בעלי משמעות. בשני המפגשים גליה, שחיה ופועלת בספרד ועם זאת – ניחנת בהבנה עמוקה של מה שעובר עלינו פה, נתנה לי, השומעת, לא רק חמלה ומילים להבין את המצב ואת אתגריו הרבים מאוד (להלן הקבלה – Acceptance), אלא גם כלים מעשיים לפעול בו, פעולה שיש בה תקווה. למשל – לשיר. לשמור על הכוחות. לפעול. בגישה של ACT למצב הקשה, יש חיבור שהוא מעשי וארצי אבל לא מדלג על הרוחני, על מציאה מחדש של החיבור לטעם החיים ולשמחה. שתי ההרצאות פתוחות לכל מי שיחפוץ בהן, ואפשר גם לשלם עליהן כפי יכולתכם.
   
    
5. ריפוי בעיסוק, הסחות דעת, סרטים של חתולים, שמחות קטנות ושיחות חולין. לא יודעת מה איתכם, אבל אם יהיה לי סדק בשריון, ייכנסו אליו מחשבות שגם באקונומיקה אי אפשר יהיה לקרצף ממני. אז אני חייבת לערוך את התכנים שאליהם אני נחשפת ולוודא שלחרכים חודרים רק דברים שפירים. בשבועות הראשונים של המלחמה ליווה אותי הספר בעל השם האופטימי "מחר ועוד מחר ועוד מחר" של גבריאל זווין, רומן קולח, משעשע לפרקים ונבון, על סם, סיידי ומרקס, שלושת המייסדים של חברת גיימינג. הרומן מתרחש בין בוסטון לניו יורק לאל.איי, בעולם שבין מכונות פינבול ומשחקי פנטזיה שכובשים את העולם, משחקים שהם קיוו שלא יהיו בהם אף פעם יריות; עולם שחשבתי משום מה שיהיה חף מאלימות אבל אין כנראה עולם שחף מאלימות. אבל הוא עדיין היה עולם, ועולם אחר, וטוב יותר מזה ששריתי בו את שאר שעות היממה. נמשכים החיפושים אחרי הספר הבא לאותה פונקציה מורכבת של הסחת דעת אינטיליגנטית. 
   0 
6. איך לעזור, מנת הבית. 
   בשבוע הראשון של המלחמה, כמו כולנו, הושטתי ידיים איפה שרק אפשר היה: בבישול, בתרומות, בהשגת ציוד. אני עדיין מכבסת, מבשלת ותולה, אבל הדבר שאני הכי יכולה להועיל בו הוא התארגנות רגשית, מנטלית ומעשית לאתגרי הימים האלה. הזמנתי יזמות ומנהלים, בחזית ובעורף, כל מי שיש לו מצוות ועד ארגון להוביל, לשיחות ייעוץ קצרות, בטלפון או וידאו, שבה אנחנו חושבים יחד מה הארגון צריך עכשיו ומה הוא יכול, ומה התפקיד של המנהל בכל זה. לשמחתי גילינו עד כמה שיחות כאלה עוזרות לאזור כוחות, להתפקס ולהבין את התפקיד בימים האלה. יש לי מקום ורצון לעוד מנהלת או מנהל שמרגישים שליווי ייעוצי כזה, של פגישה אחת עד ארבע, יעזרו לו. (כן, בלי תשלום, רק תמורת הזכות להועיל, ע"ע כל הפוסט הזה). אתם יודעים איפה למצוא אותי.
   0
   0
    – האיור בראש הפוסט: אילנית שמיע