זאת הפעם השלישית בערך שבה אני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה. התחלתי לכתוב אותו בימים קשים, חזרתי לכתוב אותו מחדש בימים איומים, ומאז עזבתי אותו. ובעודי נאבקת בג'ט לג ובערימות כביסה אימתניות, (וקצת קצת קצת מרפה מאתרי החדשות כי צפיפות הדברים האיומים פחתה קצת פונט קטן קטן קטן כדי לא לפתוח פה לשטן) רציתי לכתוב אותו אחרת לגמרי.
כן, גם עכשיו יכול להיות שכמו שהצעתי בהתחלה, היה מתאים לפוסט "להיפתח באנחה עמוקה, כמו שמתחילות רוב השיחות כרגע. ימים קשים, צפופים, חשובים ומכריעים עוברים עכשיו על ישראל ועל הישראלים, לשלל גווניהם, עמדותיהם ופעולותיהם. קשה לנשום. אין רווחים". אבל בחופשת הפסח הצלחתי לנשום קצת, לא המון אבל יותר ממה שהיה נדמה לי שאצליח, ואני מקווה מאוד שגם אתם. ואז הנחיתה בארץ, והג'ט לג, והפריקות והכביסות, ותועפות המשימות שחיכו לי לאחרי הנחיתה, והמאבק בין לפתוח או לא לפתוח את החדשות.
אז כמי שרצה תמיד בעקבות הזמן האבוד, רציתי לבשר חדשה אחרת לגמרי, לא טובה ולא רעה, פשוט עובדה: זהו, זאת הישורת האחרונה, והדי מזוגזגת ומקוטעת, עד הקיץ. אז אם יש לנו שתי אפשרויות, האחת היא לחזור מחופשת החג כאילו שום דבר לא קרה ושום דבר לא יקרה, ולטפל בערימות הסידורים והמשימות קטנות כגדולות. סביר להניח שזה מה שנעשה, נחסל את הפולשים מהחלל שנצליח לחסל, נפספס את אלה שנפספס, יהיו כמה שיתרסקו עלינו אבל רובם יפספסו אותנו, וזהו, הכל כרגיל, טוחנים ונטחנים במטחנת החיים. עצמם, נו.
האפשרות האחרת היא לעצור לרגע ולהכיר בעונתיות, ולהבין שמעכשיו עד אוגוסט נשארו לנו חצי אפריל עם יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, מאי שהוא חודש עבודה כמעט מלא שברוב טובו סידר לנו סופש ארוך עם שבועות, יוני שלהורי ילדי היסודי הוא תכלס שני שליש חודש ועוד שליש טכסים, מתנות וברכות, יולי ואוגוסט שאתם יודעים כבר מה דעתי עליהם, וספטמבר שבואו, יהיה חם כמו אוגוסט, אבל באמצע שלו תתחיל שנה חדשה וחופשותיה המזגזגות. באמצע אוקטובר, כשנחזור לעניינים, יגיע הזמן כבר לעשות תכניות עבודה לינואר. 2024. ככה זה.
וזה רק לוח השנה התמים, לפני שיבושים רצויים וכאלה שלא רצויים, שביתות, תקלות והפתעות ומרעין בישין שאני מפחדת לקרוא להם בשמותיהם. אז אל תראו מופתעים. נשאר זמן לא ארוך ובעיקר לא מאוד רציף לעשות בו מה שרציתם לעשות השנה.
מה שמחזיר אותנו לשאלה: מה בעצם רציתם לעשות השנה? אל תספרו לי. קחו דף וספרו לעצמכם. או קחו את התכניות שכתבתם, וויש ליסט, רואד מאפ או תכנית אסטרטגית, ותבדקו רגע איפה אתם עומדים בה. אם יש לכם צוות לעשות את זה איתו, תעשו את זה יחד. תהיו חזקים.
לקחתם על עצמכם יותר מדי, אה?
כולנו. זה הזמן לסמן, בכנות, רצוי בטושים צבעוניים אבל לאו דווקא באקסלים ובטח לא במיליון מדדים, אלא באחד, שניים, שלושה ארבעה גג שבגג חמישה, איפה הדברים עומדים. מה מבשיל יפה ומה צריך לעשות כדי שאפשר יהיה לקטוף אותו בקרוב, מה התברבר לגמרי ולא יצא כמו שקיוויתם וצריך להחליט אם לגנוז אותו או לשנס מותניים כדי להעלות אותו על דרך המלך. משהו אחד, לא יותר, שתרצו להתחיל בו עכשיו ואתם חושבים שתוכלו לסיים השנה. רק נדמה לכם שהדירקטוריון שלכם, מציאותי או מדומיין, פנימי או חיצוני, רוצה שתגידו לו שכל מיליון היעדים שלקחתם על עצמכם הם עדיין בתוקף. הוא רוצה שתגידו לו באילו יעדים אתם באמת מתכוונים לעמוד, ושלא תבזבזו לעצמכם, ולכל העולם סביבכם את הקשב ואת הזמן (טוב, ועוד קצת).
שומעים חופשיים
דרך מעניינת להשתכנע לא לחזור אוטומטית מחופשת החג למטחנה, היא להיזכר במתקפת הזומבים האחרונה ששרדנו. רק לפני שלוש שנים היתה פה קורונה, וב"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי והמצוין של "כאן", סיכמו אותה בכמה מישורים, ועל מישור חיי העבודה הופקדו כתבת חיות כיס ענת קורול גורדון ואמתכם הנאמנה. ומה אתם יודעים – הקורונה הארורה, באמת ארורה, דווקא לימדה את עולם העבודה כמה דברים חשובים מאוד על עצמו, ובעיקר, שהוא לא חייב להמשיך להתנהג כמו שהתנהג שנים על שנים. המעבר מהמשרד הביתה, ומשניהם לעבודה היברידית; יש בזה משהו אופטימי, אני חושבת. את הפרק שומעים כאן (ומתפעלים מכמה שהקול שלי השתפר, שזאת הגרסה שלי לאיזה יופי יצאתי בצילומים) ואפשר לשמוע אותו, כמו שהם אומרים, בכל יישומוני ההסכתים וגו'.
הערה שנשארה על רצפת חדר העריכה של התאגיד: Form Follows Function, זוכרים מהפוסטים על ישיבות הצוות? לתכנן את המפגש לפי מה שתרצו להשיג ממנו? אז אותו דבר לגבי העבודה ההיברידית: עזבו את הורדות הידיים בין עובדים למנהלים, בין עובדים לבעלים, בין בית לעבודה. כדאי לנסות ולבחור מה עושים כשעושים, מה עושים כשעובדים מהבית, מה עושים כשמגיעים למשרד. מורכב? כן. תראו, אם אתם מנהלים טוב, אתם שוברים את הראש על כל שקל שאתם מוציאים. אז הזמן של העובדים שלכם, ברוב המקרים, הוא המשאב היקר ביותר שלכם.
אני מנצלת את היום שלא היו בו חדשות איומות כדי להעיז ולהפגין עוד יותר אופטימיות, ולהמליץ לכם לשמוע את הפרק המעניין של "אחד ביום", פודקאסט אחר שאני מקשיבה לו בקביעות, שעלה בצמידות מפתיעה, שעסק בנושא דומה אבל אחר, קיצור שבוע העבודה. בפרק התארחה פרופסור שרון טוקר שחוקרת לחץ ובשחיקה (וכן, בפרק הראשון שלי ב"חיות כיס", על פרודוקטיביות, התארחנו שתינו). ואמנם צריך לסייג ולסייג וזה לא מתאים לכולם, אבל כן, יש תעשיות מסוימות ומגזרים מסוימים שאצלם עבודה של ארבעה ימים בשבוע אפקטיבית יותר בחמישה.
פוסט זה נפתח בפריחת הדובדבן בניו יורק ויסתיים, ברשותכם, בשקיעה יפה.
