מנהיגות בימי כולרה: לנהל את הארגון בסערה פוליטית וחברתית

מנהיגות בימי כולרה: לנהל את הארגון בסערה פוליטית וחברתית

עצרו, אנחנו מוקפים

השדים יצאו מהבקבוקים והם מחוללים עכשיו בכיכרות הערים, במליאת הכנסת, בועדות, באתרי החדשות, ברשתות החברתיות, בארוחות המשפחתיות, בקבוצות הווטסאפ. קונפליקטים שהיו רדומים, או מושתקים, ניצתו. ישראל סוערת, הכלכלה בטלטלה, המצב הבטחוני קשה ונפיץ. מאז הקמתה של הממשלה החדשה והניסיון למימוש הרפורמה המשפטית או ההפיכה, תלוי מאיזה צד אתם, אמות הספים רועדות. 

cólera בספרדית, היא גם כעס, מתברר. שמתי לב פתאום שהלסתות שלי מהודקות. כל הזמן. ביום שבו העבירה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעות החוק הראשונות לשינוי שיטת המשטר, קמתי בלי קול. מאז התחלתי לכתוב את הפוסט הכל הולך, מקצין ומחמיר, ואני ממשיכה לכתוב אותו ביום שאחרי הרצח של האחים הלל ויגל יניב זכרם לברכה והפוגרום בחווארה, ולא, אני לא ישנה טוב בלילה. אני פוחדת לראות מה חדש ולא יכולה להפסיק. 

דעותיי ידועות. ואלה הן, על קצה המזלג: יש מה לשפר במערכת המשפט ובאיזונים בין שלוש הרשויות, אבל זו אינה מטרתה של הרפורמה, לכאורה. זה ניסיון להפיכה משטרית ולפגיעה מהותית בדמוקרטיה, שינוי הסטטוס קוו וחטיפה של ישראל לכיוון ערכים שמנוגדים לשלי: שמרנות, דתיות, אפליה וגזענות, כוחנות ואלימות.   

אבל לא על הדעות שלי אני רוצה לדבר בפוסט הזה, אלא על השפעתה של התקופה הזאת על המתחולל בעבודה ועל התפקיד של המנהלות והמנהלים בה. הסערה בחוץ חודרת פנימה, זורעת כעס וחוסר אונים ועכשיו גם כאב, ולא, היא לא פוסחת על הארגון שלכם או על העובדים שלצידכם. אני שומעת ויכוחים ועקיצות במסדרונות, עלבונות במטבחונים, ולא מעט דילמות קשות וחדשות בישיבות ההנהלה:  

לשבות או לא לשבות, זאת השאלה? לעודד את זכות המחאה או להרשות אותה בשתיקה? להביע דעה פוליטית? כארגון? כאדם פרטי? איך ירגישו עובדים ולקוחות, אם יתברר להם שהארגון מחזיק בדעות מנוגדות להשקפותיהם? זה מחיר שהארגון מוכן לשלם? יכול? ומה קורה בהפסקות הצהריים? מותר לדבר על פוליטיקה כי חופש הדיבור או שהדיבור היום מסוכן, משחרר ביטויים של גזענות, הסתה והמרדה, מוביל לפגיעה ברגשות? 

במאמר היפה "אם יורשה לי לציין, ברגע זה מתרחשת הפצצה אווירית' – טיפול נוכח מתוך הקשר", כותבת הביביליותרפיסטית ד"ר ליאור גרנות על מחירה הכבד של הדחקת הרגשות, והיא מציעה לתת את הדעת אל ההקשר הסביבתי. העצה הזאת נכונה גם לגבי מקומות העבודה.

חשוב לראות את העובדים, לשאול אותם לשלומם, להבין, סליחה על הביטוי – איפה זה פוגש אותם. ובמיוחד, להטות אוזן לשיחות המסדרון, להיות רגישים במיוחד לתוקפנות, לגסות, להשתקה, לאפשרות של עלבון. להעמיד גבולות כשצריך. 

 

דעתי על דעתך היא 

גרנות קושרת בין הערכים שבבסיס הטיפול הנפשי ובין הערכים הליברליים, ומתארת את יתרונותיה של נקיטת עמדה בשדה הטיפולי: "כשאני נכנסת לרופאת המשפחה שלי, ודגל גאווה מונח על שולחנה – עצם המחווה הפשוטה הזאת מעוררת בי (ואני מניחה שבמטופלות.ים נוספים.ות) תחושה של ביטחון, פתיחוּת, קבלה ונינוחות".

גם אני ארגיש ככה כשאראה את דגל הגאווה בכניסה לבית עסק או אצל רופא. אבל ממאמרה של גרנות נעדרת עמדה רגשית אפשרית אחרת, נפוצה לא פחות. אני יכולה בקלות לדמיין מטופל, או מתייעץ, במקרה שלי, שהדעות שלי מקוממות אותו, מאיימות עליו. אולי הוא יחשוב שביטויין הוא לא ממין העניין שלשמו נפגשנו. אולי הוא ירגיש שהתפיסות הליברליות הן ביקורת עליו ועל הדעות שלו. וכן, ייתכן שהוא ירגיש שהדעות האלה שוללות את יסוד קיומו, למשל כאדם דתי, בדיוק כמו שבעיניי פגיעה בצביון הדמוקרטי ובחופש הפרט מאיימת על שלומי בטווח הנראה לעין.

דעתי היא, שבסוגיות חשובות כל כך צריך להביע דעה, כדי להשפיע על השיח ועל המציאות. אבל דעתי היא, שגם הדעה שלי, נכונה וצודקת ככל שתהיה, לא תשרה בהכרח נועם על המעמד. 

אני משתדלת לכתוב בעדינות, אבל האמת כרגע היא לא עדינה בכלל: רובנו הגדול לא מסוגלים לסבול כרגע את הצד השני, ובטח לא להקשיב בפתיחות לדעותיו. זוכרים את הימים הטובים ההם, הו 2015, שבהם האינטרנט היה משוסע סביב השאלה מה היו הצבעים של השמלה?

אנשים נשבעו שהיא כחולה ושחורה, והחצי השני של האינטרנט נשבע שהיא זהובה ולבנה.

להבדיל מאשליות אחרות

שבהן גם אם ראינו קודם כל את הברווז הצלחנו לראות אחר כך גם את השפן, השמלה שלעיל פילגה אותנו; אף אחד לא הצליח לראות אותה אחרת ממה שראה אותה, או להבין איך בכלל אפשר.

המונח "דמוקרטיה" הוא עכשיו השמלה השחורה-כחולה ההיא. או הלבנה-זהובה. שיטת המשטר ופני המדינה חשובים יותר מהשמלה ההיא, ובעניינם יש גם פלג שלישי: הנמנעים. אולי יש להם דעה, אבל לא כזאת מוצקה, אולי הם לא חושבים שהדברים קריטיים כל כך, או שאפשר בכלל להשפיע עליהם. זאת לא המלחמה שלהם, ובכלל לא נעים להם במלחמה. 

 

השמיעו קול

המתחים בין כולם, ליברליים, שמרניים ונמנעים, קשים ומכבידים. גם בזמנים המורכבים האלה, כלומר במיוחד בהם, תפקיד ההנהלה הוא להשמיע קול מנהיגותי. קול ברור, שיש בו חמלה והבנה לקושי הגדול של הימים האלה, וקול שיש בו גם הכוונה וגבולות. 

תשאלו: להשמיע קול? אבל זאת לא המלחמה שלנו. תגידו: כבר שנים אנחנו מתאמצים לבנות מקום עבודה שיתעלה מעל המחלוקות החברתיות והפוליטיות, למה את מסבכת אותנו? 

זאת לא אני, זאת הפוזיציה

זה טבעה המשונה של מנהיגות: כשהיא מובנית לתוך הסיטואציה, היא מצופה לפעול. במסגרת שבה יש מנהל או מנהלת, יש לנו נטיה טבעית לשאת אליה עיניים, אפילו אם זאת לא המשימה שאליה נרשמו. תחשבו על אדם שמועד ברחוב, לעומת אדם שמועד במסעדה. זה שימעד במסעדה יצפה מהצוות לעזור לו, גם אם זה לא היה ההסכם הראשוני ביניהם. לכולם קשה עכשיו, וכולם נושאים עיניים לדמויות הסמכות סביבם, וכשהסמכות שותקת אל מול קושי או מצוקה, גם כשהיא לא אחראית עליהם, העדר הקול המנהיגותי מרגיש כמו הפקר. הדבר נכון שבעתיים כשליבת עיסוקו של הארגון קשורה במישרין לנושאים שעל הפרק: אקדמיה, חינוך, תקשורת, שיטור, משפטים, למשל. 

 

פינת הגאון (מזמן לא היתה) – דברים שמנהלים יכולים לעשות עכשיו: 

  1. לדאוג לשלומו של הארגון. אם הוא עלול להיות מושפע מהטלטלות הסביבתיות, לבדוק איך אפשר לשמור עליו מפניהן. לשמור על מסגרות הניהול ועל נוכחות ניהולית רציפה וקשובה. תהיו שם, פיזית ורגשית. תראו שהכל עובד. זה חשוב לארגון, כמובן, וזה חשוב גם בשביל עובדיו שמקום העבודה שלהם יהיה מקום מתפקד, שאפשר לסמוך עליו. כן, צריך לאזן בין הצורך לשמור על הארגון ובין זכות ההפגנה והחובה להיות אזרחים משפיעים.

  2. לדאוג לשלומם של העובדים. לשאול. להקשיב. להתייחס לסערות, להקשיב לשאלות, להציע אוזן להתלבטויות. 

  3. לשמור על תרבות עבודה ושיח מכבדת. לזכור שלא ברור תמיד מה לגיטימי לומר במקום העבודה ומה לא ושלפעמים צריך להסביר. להציב גבולות ולשמור עליהם.
    להציע לעובדים שני כללי אצבע: לא להניח שהם יודעים מהן הדעות הפוליטיות של העמיתים שלהם ולא לזרוק סתם הערות. אם מישהו רוצה לשתף בדאגה, בכעס או בתפיסת עולמו, שיואיל לעשות את זה במקום ובזמן שבהם אפשר להכנס לשיחה. ושלא ייכנסו לשיחה שאי אפשר לצאת ממנה. לזכור שיש אנשים שלא יודעים לא להיכנס לשיחות שאי אפשר לצאת מהן, לחלץ אותם ולעזור להם לא להיכנס לשם שוב.

כן, אלה משימות גדולות להטיל על מקום העבודה, אני יודעת. אבל למעשה, הן מוטלות עליו ממילא. ארגונים, קטנים כגדולים, לא רק מושפעים מהסביבה שבה הם פועלים, יש להם גם תפקיד חשוב בגיבוש המרקם החברתי, הכלכלי, גם הפוליטי. אם נצליח לעבוד יחד טוב למרות הפערים המעמיקים, אולי נצליח גם לעשות משהו עם הפערים המעמיקים, ואם לא – לפחות נצליח לעבוד יחד טוב. 

 

השארת תגובה