אילו תהומות פעורים בין "עבודה מהבית", כמו שהיינו תופסים אותה לפני, נניח חודשיים, פרבילגיה יקרה ולא פשוטה לתיחזוק של בעלי מקצועות חופשיים מסויימים, ובין העבודה מהבית של מרץ 2020 ואילך: אותה ערימה של משימות ותביעות שזורמות הביתה בכל אמצעי התקשורת האפשריים, נלחמות על תשומת הלב עם הילדים, המורים של הילדים, החדשות לבקרים והניסיונות להזמין משלוחים מהסופר.
לא פשוט. מרתק ולא פשוט בכלל. בפרק "המדריך לעבודה מהבית" שהכינה דנה פרנק לפודקאסט המעולה "חיות כיס" (19:13 דקות), סתיו זיו ואני מסבירות איך, ולמה ומה היא החיה הזאת בכלל.
כזאת היא עבודה מהבית דהיום: לוקחת את התפקידים השונים שאנחנו נושאים על עצמנו – הורים, בני זוג, עובדים, מנהלים – קוצצת אותם דק דק ומקפיצה אותם יחד על אש גבוהה. זוכרים, כשהייתם מתבגרים, איך הייתם נבוכים שהחברים רואים אתכם מדברים עם ההורים, או להיפך? איך בין הקשרים חברתיים שונים הייתם משנים שפה, נימה, אפילו שפת גוף? איך הרגשתם עירומים כשדיברתם עם ההורים שלכם בלי לדעת שהחברים רואים או להיפך?
אז כזה. רק שהפעם הפערים מונחים בין האופן שבו אתם מדברים לילדים שלכם, לבני הזוג, לבוס, לעובדים, למורים ששולחים דרישות בזום. כולם צופים בכם בלייב, כל הזמן, כולם גם רוצים מכם דברים, כל הזמן. לרוב, דברים סותרים.
אז כזה. רק שהפעם הפערים מונחים בין האופן שבו אתם מדברים לילדים שלכם, לבני הזוג, לבוס, לעובדים, למורים ששולחים דרישות בזום. כולם צופים בכם בלייב, כל הזמן, כולם גם רוצים מכם דברים, כל הזמן. לרוב, דברים סותרים.
אם עבודה מהבית עכשיו היא עניין מרתק, אך מורכב, מרובה משתנים – מי בבית, כמה מבוגרים על כמה ילדים ובני כמה הילדים, כמה מקום יש לכולם, כמה מחשבים, מה רוחב הפס של האינטרנט – הרי שהקשר בין שתי קולגות שעובדות מהבית, זה כבר להעלות את כל המורכבות הזאת בחזקה. כל המשתנים שאיתם את מתמודדת כמנהלת שעובדת מהבית – החוץ, הפנים, הערבוב בין החוץ לפנים, הלחץ, הדאגה, העומס, הרעש, הניתוקים בקו, ערימות הכלים – כנראה שגם האדם שמולך, מעבר למסך, מתמודד עם אותה כמות של משתנים, רק אחרת. עכשיו, לכו תתקשרו. לכו תתאמו תוכניות, תפתרו בעיות, תפצחו חידות, תתמודדו עם האתגרים שהתקופה הזאת מזמנת.
בואו נשאיר לאנשי ה-IT לפתור את בעיות רוחב הפס ונדבר על מה שצריך לדבר עליו, או להקשיב לו, בכל הנוגע לניהול עבודה מהבית: קונטקסט ואינטונציה, או הקשר ונימה.
0
(אחד שהבין שאם כבר לעבוד מהבית, אז עם רגליים באוויר האביבי ועם רקע של תאילנד)
0
קונטקסט
העבודה היא משקל גדול לשאת בתקופה הזאת, בצד התחזוקה המשפחתית, אבל היא גם חבל הצלה ולא רק כלכלי. העבודה עוזרת לנו להיות חלק ממשהו גדול יותר, להתרחק מהדאגות לתת לנו עוד תפקידים ועוד משמעות. מי שאין לו כרגע עבודה נמצא במצב קשה יותר ממי שהעבודה תובעת ממנו עכשיו. כך שהעבודה כרגע היא קשה אבל חשובה, חשובה אבל קשה. בשיחות העבודה חשוב להכיר בבלילה שכולנו כרגע שרויים בה, המרקם הלא אחיד של בית, עבודה, משפחה, בריאות, פחדים, תקווה.
מהצד השני של הקונטקסט, ההתפזרות לבתים נוטלת מהעבודה את השמן שבגלגלים: את המפגשים הקטנים והבלתי אמצעיים במעלית, המולת ארוחת הצהריים, שיחות הקפה, המעבר במסדרונות, חילופי דברים של עין בעין. גם ההקשר הארגוני הרחב הולך לאיבוד: ארגונים גדולים חוזרים והופכים להיות היצור הערטילאי שהם, כשהעובדים כבר לא נכנסים כל בוקר בשערי הארגון, מתחככים, ולו בקטנה, בעובדי הקומות האחרות, במנהלים הבכירים. את כל זה אנחנו מפסידים במעבר לעבודה מהבית.
יחד עם זאת, העבודה מהבית מזמנת הזדמנות נדירה לראות את האנשים שלכם במלואם. בימים כתיקונם, תהליכים של פיתוח ארגוני עושים שמיניות באוויר כדי לעזור למנהלים לראות את האנשים שלכם מעוד זוויות, לפתוח צוהר לצדדים האחרים בחיים של האנשים שאנחנו עובדים איתם, לעוד חלקים שלהם. אחת התוצאות החשובות של סדנאות פיתוח צוות הנהלה למשל, היא ההתקרבות והחשיפה, זאת מתוך תפיסה, שהפלח הצר והקבוע של העצמי המקצועי שאנחנו מביאים איתנו לעבודה, מחמיץ הרבה חלקים שטוב יהיה אם נכיר בהם במקום העבודה ונרשה לקולגות שלנו להכיר בנו: את השאיפות והרגישויות, הנסיון מתפקידים קודמים, רעיונות יוצאי דופן, יכולות שנדמה שהן לא קשורות לעבודה.
אז הנה, במקום סדנאות של אאוט דור טריינינג, החיים זימנו לנו אין דור טריינינג. עכשיו אתם יכולים לדעת גם איך מתארגנים חברי ההנהלה שלכם במצבי משבר וגם איך הם נראים בטריינינג. זה לא תמיד נורא פוטוגני, כי זאת האמת, או לפחות נתחים יותר גדולים שלה. אבל זה יכול לחזק את הקשר ביניכם, זה יכול לאפשר לכם לדעת טוב יותר למה הם יכולים לצפות מהקולגות שלהם, ובעיקר – התחושה שמישהו נמצא איתם, רואה אותם, גם ברגעי הקושי שלהם, גם במאמצים ההרואיים – חשובה ועוזרת להחזיק מעמד.
בימים כתיקונם אנחנו חותרים לכיבוי כל הרעשים, כי נדמה לנו שזה מה שמקדם אפקטיביות. בזמנים כאלה, המאבק בקונטקסט הוא הכחשה לא בריאה, שגוזלת יותר מדי מאמצים מכולנו. ידידי ועמיתי, אופיר צ'רניאק, סוציולוג ויועץ ארגוני בחיל האוויר, מתאר את המצב האבסורדי שבו, מתוך רצון שלא להפריע לשטף השיחה, אנשים מהבהבים את עצמם מתוך השיחות ולתוכן, בגלל שהילדים שלהם נכנסים לפריים. כבעל ניסיון, אופיר מציע לסכם מראש: מותר שייכנסו ילדים לפריים, לא צריך לכבות את המסך בבהלה, ואפשר לנסות ולהתרכז גם כשהילדים שלך או של נכנסים לפריים.
אני משווה ומעלה: הזמינו פנימה את הקונטקסט. כשמתאים, בשיחות צוותיות ובוודאי באחד על אחד, התחילו את השיחה בפריים פתוח ככל האפשר. לא רק השאלה המיתולוגית, ובצדק: מה שלומכם. אפשר להשתמש בוידאו כדי להראות מה שלומכם ואיפה זה פוגש אתכם (כן, זאת בדיחה על חשבוני, תודה ששאלתם). הציעו סיור קטן בסביבת העבודה הנוכחית שלכם; הרי הם יכולים ללמוד מזה כל כך הרבה עליכם; אולי גם יציעו סיבוב קטן בבית הגידול שלהם. חכו שיציעו: לא כולם מעוניינים לצלם את הכביסה המלוכלכת שלהם.
ההקשבה למצב העניינים הרחב, לשלומו של העובד בשלל תפקידיו, תביא את שניכם למשימות היום יותר גמישים ופתוחים, ולפיכך גם עם החוסן המפורסם שכולנו זקוקים לו במצבי משבר. ויותר קרובים.
מדי פעם הכניסו פנימה גם את הקונטקסט הארגוני הרחב. זה נכס מודיעיני שהמנהל יושב עליו, שאפשר לחלוק עם המנהלים והעובדים. מה קורה בשאר חלקי הארגון? אולי יש בשורות משמחות שמגיעות מהצמרת, או התפתחויות בחלקים אחרים של הארגון? אולי מישהו בחטיבה מקבילה פיתח אמצעי חדש להתמודדות? אז קונטקסט – תנו אותו, הזמינו אותו, מיקרו וגם מקרו.
0
(זאת אני, בקרוב בפודקאסט הסמוך למקום מגוריכם)
0
אינטונציה, נימה
אנחנו חיה שמסתגלת במהירות, מתברר. רוב הארגונים שאני מלווה לא הפסיקו לתפקד גם במציאות הזאת, לחלקם היא הכי קשה שאי פעם פגשו. איכשהו נמצאים הכוחות, נמצאים הפתרונות. אבל כמו שהזכיר אחד המנהלים שדיברתי איתו: עכשיו הכל עובד, בואי נדבר עוד חודשיים. וכמו שהזכירה מנהלת אחרת: את התוצאות של מה שקורה עכשיו נראה עוד כמה חודשים. גם שחיקה עלולה להיות מידבקת, אקספוננציאלית ולהתגלות מאוחר מדי כקטלנית.
כך שמצד אחד, צריך לשמוח, לשבח, לקלס ולהלל (כבר עשיתם את זה היום?), את העובדה שרבים מאנשיכם מחזיקים מעמד ונותנים עבודה ופייט, גם עכשיו. אבל אסור להתבלבל. אנשים, צוותים וארגונים יודעים לשנס מותניים ולעמוד במצבי חירום, אבל לאורך זמן, שחיקה ועייפות מסוכנים גם למוכשרים ולמחוייבים שבהם. ההנהלה צריכה להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, ולוודא שהעובדים לא נשחקים. ולא רק שהם לא נשחקים. שהמשימות שהם מקבלים הן כאלה שהם יכולים לבצע, אם יש עזרה שהם צריכים.
0
נהיה בקשר. בטח, אבל איזה
נדמה שכולנו בקשר כל הזמן, אבל אמצעי התקשורת המרכזיים בעת הזאת – ווטסאפ ושיחות וידאו – מתעתעים. הזמינות של הווטסאפ נותנת אשליה של קשר מיידי ורציף. ווטסאפ הוא נוח וקל לתפעול, קל לשגר בו הוראות, אבל הוא לא מאפשר נימה וסבטקסט, וגם לא תיעדוף, בטח כשכולנו מוצפים בכל כך הרבה ממנו. מי שרוצה להסתיר מצוקה למשל, יכול לעשות את זה בקלות בווטסאפ. מי שרוצה לרמוז בעדינות על אי שביעות רצון, למשל, הרמיזה שלו יכולה להעלם מתחת לרדאר או להיפך – להיות מאוד מוגברת. הפרשנות תלויה מאוד בקורא, וכרגיל – במצע היחסים שעליו מוגשת ההודעה.
הוידאו, מצד שני, עשיר במידע, לכאורה, אבל הוא מדיום קשה. ראשית הוא מלא הפרעות, רובן טכניות, מה שהופך חלק גדול מהשיחות למעצבנות ומתוחות. גם הדיליי בשיחה הוא לא קל לעיכול, ניואנסים נקלטים מאוחר יותר אם בכלל, ואנחנו (טוב, אני) צריכים ללמוד איך לתת לאחר לגמור את המשפט, ורק אז להכנס עם שלי.
ושנית, בגלל הפריים, בגלל הצילום של עצמנו שמופיע בו, הוא מזמין אותנו למשהו ייצוגי, של הבית, ושלנו. אולי זאת רק אני, שמקבלת את המראה הזאת בפנים כל הזמן ודואגת ממספר הסנטרים שיופיעו על מסך גדול בצד השני של השיחה, אבל אני חושדת שחלקנו מקדישים אחוזים ניכרים מרוחב הפס, לדאגה איך אנחנו נראים בזמן השיחה.
ומילא הסנטרים. העיניים! מעשה שטן, ברוב שיחות הוידאו לא מצליחה להיווצר אשליית קשר העין בין המשוחחים. משהו שקשור למיקום של המצלמה, ואולי ייפתר בקרוב. בינתיים, לי קשה יותר מצג השווא המאכזב של קשר העין מאשר העדרו במדיומים האחרים.
כל אחד בדרכו, ווטסאפ ושיחות וידאו, מסכנים את הרגישות שלנו לאינטונציה.
הרשו לי להמליץ על טכנולוגיה אחרת, שמאפשרת שיחה רציפה בלי תקלות, הקשבה לנימות הקול, ואפילו לזוז קצת תוך כדי: טלפון.
לישיבה של יותר משלושה-ארבעה משתתפים, וידאו הוא המדיום הנכון, שעוזר לדעת מי אמר מה וגם לשמור יותר על הקשב. אבל לשיחות מצומצמות מאלה – דברו בטלפון.
הטלפון מאפשר סוג של אינטימיות – גם מבני הבית. קשה להינזף על ידי הבוס שלך; עוד יותר קשה כשהילדים שלך משחקים בסלון ליד. בטלפון אפשר להשמיע נימות ולשמוע אינטונציות. עם הטלפון אפשר גם לזוז, גם אם מדובר במאה מטר, הלוך וחזור. ואני שומעת אתכם, אתם כלואים בבתים, אתם כלואים בריבועים קטנים של זום או בלוג'ינס, או טימס, או מה שזה לא יהיה. אתם כלואים על ספה, או על הכסא המשרדי. אתם צריכים לזוז, ולא רק הסגר – גם הוידאו וגם הווטסאפ מקרקעים אתכם. שיחות ייעוץ שעשיתי מאז שהתחיל כל זה, היו טובות במיוחד, כשזזנו שנינו, ייעוץ בהליכה, רק שכל אחד צועד סביב הבית שלו, ברדיוס של מאה מטר.
טלפון זה אולד סקול. בטלפון אנחנו לא משגיחים אחד על השני שלא נשלח ווטסאפים. ונכון, גם טלפון זה לא אותו דבר כמו פנים אל פנים. נכון. שום דבר כבר לא אותו דבר.
העולם בהפרעה. כולנו חפצים חשודים, אסור לגעת ואסור להתקרב. ובכל זאת, קשר טוב חשוב שיהיה, ואפילו בתנאים האלה – אפשר ועוד איך.
[…] ב"שותפה סמויה", הטור שלי במגזין G של גלובס, והפוסט "אינדור טריינינג", במסגרת הסדרה "מנהיגות בימי קורונה", פה […]