עבודה בימי קורונה (נכון לעכשיו)

עבודה בימי קורונה (נכון לעכשיו)

נתחיל מהחיים עצמם; הרי מונחת לפנינו סוגיה קיומית. רק אחר כך נדבר על האופן שבו צולחים את כל זה בעבודה. לא בטוח שתהיה פה פינת הגאון, עוד נראה.

*

בועה 1: עמוקה

את ברלין ביטלנו שלושה ימים לפני התאריך. ביום הנסיעה המיועד גרמניה נכנסה לרשימת המדינות האסורות, כך שממילא לא היינו נוסעים, אבל המודאגת שבינינו חששה עוד קודם, שבוע קודם, שבועיים קודם, שלטוס בעולם כל כך לא יציב עלול להיות צעד שעוד נצטער עליו. ברור שאני לא דואגת מהקורונה, התנצלתי בפני שותפי לפשע ובפני עצמי, אני דואגת מהשלכות הקורונה.

התנצלנו בפני החברים שחיכו לנו, התנצלתי בפני הבנות שחיכו להעדרנו ונשמתי לרווחה. לגומץ המרפק, כמובן. גם היומן היה פנוי לרווחה. נסענו לעמוקה. שם, בצפון המפכה של סוף החורף, נחנו וקראנו וטיילנו בתוך ירוק חי וערני, מנוקד באדום כלניות וצהוב של סביונים, מימוזות וחרדל, בסגולים של כליל החורש, בורוד של שקדיות, עצי תפוח ושזיף. כמה טוב לחיות.

לא שלא בדקנו חדשות.

 

בועה 2: דאגות

שלא תהיה לי עבודה.

שלא יהיה לנו כסף.

שאנשים שאני אוהבת יחלו.

שאנשים שאני אוהבת, או אנשים באופן כללי, יזדקקו לטיפול רפואי ולא יוכלו לקבל אותו, כי מערכת הבריאות תקרוס.

שאי אפשר יהיה לטייל יותר בעולם.

שהחיים יהפכו להיות מצומצמים וקשים.

שיהיה משבר כלכלי גדול שייקח לעולם שנים להתאושש ממנו.

שהכאוס יביא לעוד כאוס. שיהיו מי שיחליטו לנצל את הכאוס כדי לעשות עוד יותר כאוס. שתהיה מלחמה על הגבולות או בחדר מיון או בסופר. שפתאום לא יהיה ווטסאפ. או אינטרנט. או נייר טואלט. (השראה: "הנני", של ג'ונתן ספרן פויר).

שאצטרך לבחור מנורה חדשה לסלון. עד שהצלחתי לגמור שלב במשחק המחשב שנקרא "עוברים דירה" ולהזמין את גופי התאורה האחרונים, עוד לא נולד גוף התאורה שסין לא מעורבת איכשהו בייצור שלו.

איכשהו אני לא חוששת שהקורונה תהרוג את רוב אוכלוסיית העולם. (כן, קראתי את "תחנה אחת עשרה" של אמילי סנט ג'ון מנדל. והוא ספר נפלא. רק לא לעכשיו. רלוונטי מדי).

 

בועה 3: חדשות. מי יודע מי יודע

איך אפשר להבין את הסיפור, כשאף אחד לא יודע את הסוף שלו, לא יכול לדמיין את מהלכו, וזוויות המבט שלו רבות כל כך, סותרות אפילו? אי אפשר. יש לי כמה אפשרויות ששאבתי מספרי אסונות – למרות שאני בשום פנים ואופן לא קוראת ספרי אסונות! – אבל מי אמר שהמדע הבדיוני הוא דווקא זה שיודע. מי יודע? מי יודע מי יודע?

שבוע קודם לכן, כשדיברנו עם חברים בחו"ל, בספרד, בגרמניה, ביוון, אף אחד לא הבין מה עובר על ישראל כשהיא מסתגרת מפני העולם; האם מדובר בעם קטן מוקף אויבים, פרנואידי שבאמת רדפו אחריו, היסטרי ומעדיף הסתגרות ותגובת יתר? האם זאת פאניקה או נקיטת משנה זהירות? נדמה לי שזאת היתה הנימה ששמעתי, ברומזנית אירופאית אמפתית, המתחשבת בבני הדור השלישי. היום, מהווטסאפ חברים-בחו"ל שלנו, כבר עולה מנגינה אחרת.

האפשרות האחרת היתה להאמין שאולי דווקא הישראלים, הממזרים האלה, יודעים לעבוד במצבי חירום; אנחנו הכי חדים כשמאיימים עלינו.

בימים כתיקונם ריבוי דעות וזוויות מבט זה מצוין, חשיבה ביקורתית זה כלי חשוב לחיים; כשהיא מגובה במידע ובאחריות. הגרסה הפושעת של "עזבו אתכם משטויות" היתה ההצדקה של מי שהיו אמורים להכנס לבידוד אבל זה לא היה נעים להם, אז החליטו להחליט על עצמם והלכו להדביק אחרים. אם אני נשמעת לכם כועסת, זה כי אני רותחת על כל מי שהדביק מישהו ברשלנות פושעת.

בחרתי להקשיב למי שנשמעו לי הכי מושכלים ומאוזנים. מציעה לעקוב, למשל, אחרי העדכונים והניתוחים של כתבת הארץ לענייני בריאות רוני לינדר, שאיננה בשום אופן שופר של מערכת הבריאות, אחרי ההסברים (מתוך הפוזיציה, בהחלט) של רן בליצר, ראש מערך החדשנות בשירותי בריאות כללית וחבר בצוות הטיפול במגפות של משרד הבריאות. מעניין גם הפוסט האחרון של רועי צזנה. במהלך הכתיבה, רביעי 11 במרץ בשבע וחצי, ארגון הבריאות העולמי הכריז על הקורונה כמגפה עולמית. וזה העניין עם מגפות: בלתי אפשרי לדעת איך תתפתח העלילה. המציאות היא תסריטאית משוגעת שלא נענית לשום תכתיב; גם לא מבטיחה דפוסים, לא משריינת לנו סוף טוב ובטח שלא קתרזיס. במציאות המשונה הזאת, המפחידה והמצחיקה לפרקים הזאת, לפעמים באותו זמן, דרכי היא ללמוד כמה שאפשר ולבחור את התסריט שמציע לי היגיון, תקווה ויכולת השפעה, ולו בקטנה.

 

4. בועות בועות: גלובליזציה שלום, מדברת קורונה

הקורונה מבצעת באנושות מהלך פרדוקסלי: היא גורמת לנו להתבודד מהעולם, מסמנת אותנו, יחידים אנונימיים, במספרים ובגילאים ובמסלול הדבקה, מפרידה בין מדינות ומחוזות, בין אנשים, בין קרובי משפחה גם באותו הבית. אבל בעצם מה שהיא מבהירה מעל ומעבר לכל ספק זה עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת חיה. כן, גם הפנגולינים. גלובליזציה שלום, מדברת קורונה. היה נדמה לנו שהסינים האלה רק חמודים, איך הם מייצרים לנו כל דבר בזיל הזול ושולחים לנו בשיא המהירות. אבל בעצם כולנו, סינים, איטלקיים, ערבים, יהודים ואתאיסטים, כולנו קשורים אלה באלה, באלה באלה באלה. תאוריית משק כנפי הפרפר? הנה היא, פוסעת במסלולי הפיראט האדום, רמי לוי ובית אריאלה. רק שתשתעל למרפק, במטותא. חוסר המזל של האחד יכול להשפיע על רבים מאוד, חוסר האחריות של כמה מאיתנו יכול להכריע את כולנו. לא רק בוירוסים עסקינן, אלא גם בהשפעה הכלכלית.

דימוי חמוד: מתוך האינסטגרם של shahram.deldar, Mashhad, Iran

הקורונה קושרת את גורלנו באחרים, רחוקים ולא ידועים, אבל במקביל היא מבודדת אותנו מהעולם, וסוגרת אותנו בבועות-בועות מסוגים אחרים: ראו את ההבדל תהומי בין סקטורים שנפגעים ישירות, כמו תיירות, תעופה ומסעדנות, ובין הסקטורים המשגשגים: זום, עסקי האון ליין, ולא היה אכפת לי להיות הנכדה של מיסטר אלכוג'ל כרגע. הבדל אחד נותר נצחי: גם בימי קורונה עדיף להיות עשיר, בריא ויפה. איזה הבדל תהומי בין מי שיש לו מספיק מרחב נשימה (כלכלי, משפחתי, תעסוקתי, גם נפשי) להתבונן בקורונה ממבט על, לחשוב עליה כתהליך מזכך, כתהליך ממתן תהליכים עולמיים מזיקים אחרים – ובין מי שדאגה עמוקה (כלכלית, בריאותית) לא מאפשרת לו להביט מעבר לקצה האף, כמות האלכוג'ל, קרנות הפנסיה ואגירת פחיות התירס. איזה הבדל בין מי שהוא בריא בסך הכל, ובין מי שיש באחריותו או בליבו אנשים פגיעים לקורונה. (שני פוסטים מעניינים שנכתבו בטווח נשימה רחב: של עידו הרטוגזון, ששהה שבועיים בבידוד, ושל עמית נויפלד מתנועת ההאטה).

צו השעה הוא ריחוק חברתי, נשיקות מרפק וסגירת גבולות, ובמקביל, צו השעה הוא גם סולידריות, מבט רחב, ערבות הדדית, אחריות וגם אופטימיות. האם נוכל להחזיק את שני הקצוות האלה עד יעבור זעם? או עד בוא האביב?

אהה. זה בדיוק מה שאמור לקרות בעבודה. ועל כך בפוסט ההמשך: 

מנהיגות בימי קורונה (נכון לעכשיו)

 

תגובה אחת

  1. שירה הגב

    פוסט מעולה. תודה!

השארת תגובה