יש משהו מבלבל באוויר. יום אחרי יום, תנועה נוספת לרחובות, למשרדים, לעסקים. האם אלה הפקקים שהתחילו ראשונים? אני רוצה לחשוב שלא, זה יהיה מדכא מדי. גם לקורקינטים לקח זמן לחזור ולשסע את נתיבי ההליכה והרכיבה. עד לא מזמן היה כל כך חשוך, שמעל הים אפשר היה לראות כוכבים. בהדרגה הוארו כמה חלונות בבתי המלון, בהתחלה […]
קשה לחשוב על שאלה מגרדת יותר מ"איפה זה פוגש אותך?", השימושית כל כך בתהליכי שינוי, טיפוליים או ייעוציים. כולנו יודעים לחגוג את התודעה מעצבת מציאות (ונוהגים לשכוח את אחותה הסיאמית, מציאות-שמעצבת-תודעה), במיוחד מול פרשנות לקויה של אחרים. קל לראות את צבע העדשות במשקפיים שמרכיבים האחרים; אצל אלה שהעולם כולו נגדם, אחרים שכל הר הוא בשבילם […]
לא מקנאה אני לא מקנאה במנהלים בזמן הזה. אלה ימים קשים וימים קשים להיות בהם מנהל; להיות אחראי לכל הסוגיות הבוערות במקביל: העסק, המוצר, העובדים. וגם: התזרים, הלקוחות, הנחיות משרד הבריאות, הבריאות. כשההכנסות צונחות במהירות נפילת הגיליוטינה, כשיש עבודה אבל היכולת לבצע אותה מצטמקת כי הארגון מתפזר לכל עבר, כשצריך לקבל החלטות קשות, כואבות, כמעט […]
כן, גם את הכותרת המעולה שלפה אורית גידלי, משוררת, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. וחברה שלי. ואשה שזימנתי לראיון דחוף. הוצאתי לאורית צו שמונה לשיחה כאן, כי מעבר לסדרה של ווטסאפים קצרצרים, הבחנתי במוטציה מעניינת שיצרה הקורונה: תושייה עסקית וחדוות יצירה, תנופת עשייה, המצאה מחדש וקפיצת מדרגה. תראו, אני שונאת את הקלישאה שביפנית המילה משבר היא […]
אילו תהומות פעורים בין "עבודה מהבית", כמו שהיינו תופסים אותה לפני, נניח חודשיים, פרבילגיה יקרה ולא פשוטה לתיחזוק של בעלי מקצועות חופשיים מסויימים, ובין העבודה מהבית של מרץ 2020 ואילך: אותה ערימה של משימות ותביעות שזורמות הביתה בכל אמצעי התקשורת האפשריים, נלחמות על תשומת הלב עם הילדים, המורים של הילדים, החדשות לבקרים והניסיונות להזמין משלוחים […]