גיטרה חשמלית במסדרון או למה 'המצוקה של ההייטק הישראלי' היא הברכה שלו דווקא

גיטרה חשמלית במסדרון או למה 'המצוקה של ההייטק הישראלי' היא הברכה שלו דווקא

בוקר. אז מחקר שנערך בטכניון העלה כי ההיי־טק הישראלי מקבל בוגרי תארים טכנולוגיים שחסרים מיומנויות בסיסיות של עבודה וניהול: עבודת צוות, ניהול זמן (או סדרי עדיפויות), יכולת ביטוי בכתב ובעל פה. לא עסקו מעולם באתיקה, רגולציה ותקציבים.

רותי לוי, ב'דה מרקר', מביאה בפתח הכתבה ציטוט מהמחקר: "בשנים האחרונות נצפית מגמה שמעדיפה כלכלנים ומשפטנים בתפקידי ניהול, ונטייה לראות במהנדסים 'טכנולוגים' או 'טכנאים' האמורים לסייע בתחומים מוגדרים, אך לא להוביל תהליכים".

זה מחקר מעניין וחשוב תמיד למפות את מה שמפיקים מלימודים ובין מה שדורש עולם העבודה, רק שנקודת המוצא של המחקר, כמו גם נקודת הסיום שלו לא נכונות. לראייה: הבוקסה 'המנהלים לא מהנדסים, הם מעצבים', ובה מובאות דוגמאות ליזמים ומנכ"לים מובילים שאינם מהנדסים. אלון בלוך, מייסד K Health, למשל, אפליקציית עוזרת רפואית אישית, שהרקע האקדמי שלו – שומו שמיים – הוא ביולוגיה וניהול. או עדי טטרקו, מייסדת Hauzz האדירה, שלמדה יחסים בינלאומיים. Hauzz היא אפליקציית עיצוב ומסחר. למה בכלל לצפות שמי שמקימה ומובילה אותה להצלחה מסחררת תהיה מתכנתת? למה יזם של חברת ביטוח און ליינית, יהיה מהנדס ולא איש ביטוח, למשל? שי וינינגר, המייסד של למונייד, הוא מעצב במקצועו.
זה שהדברים קורים און ליין ובאמצעות מחשבים, לא אומר שמי שצריך ליזום ולנהל אותם הם אנשי מחשבים. ההנדסה היא רק האמצעי – ואחד מהם – להוציא לפועל רעיונות מוצריים ועסקיים. זה כמו למיין מועמדים לספרות לפי היכולת לתפעל עיבוד תמלילים.

אולי פעם, מי שהמציא את תוכנות המסרים המיידיים, למשל, היה צריך להיות קודם כל בעל יכולת טכנולוגית יוצאת דופן. היום הטכנולוגיה היא אבן הבניה של עסקים ושירותים, ואבני הבנייה האלה קיימות, ברוב המכריע של העסקים. צריך חזון, יצירתיות, מנהיגות, ראייה עסקית ומערכתית, הבנה טכנולוגית מסוימת יכולה להועיל, אבל גיוס טכנולוג מעולה לצוות הניהול הבכיר יכול לסגור את הפינה הזאת.

אפשר להבין למה הפקולטה להנדסה מנסה לבצר את מעמדה כבית הגידול של האנשים המובילים את התעשייה המשתלמת ביותר בישראל, לעובדים וליזמים. אבל הנה הארגונים עצמם מתחילים להבין שזה לא מה שהם צריכים, לא בכל התפקידים, אפילו לא ברובם, ולאו דווקא בתפקידי ההובלה.

ובכל פעם שאני רואה, דרך מחיצות הזכוכית, גיטרה חשמלית נשענת על קיר המשרד, או נתקלת בספר שמונח על השולחן, שהוא לאו דווקא על מנהיגות או יזמות או אלגוריתמים, אני יודעת שהחברה הרוויחה מנהל שמביא לתפקידו עושר ומגוון; בכל פעם שאני נתקלת במשורר שאת ימיו ולילותיו עושה בחברות הייטק בתפקידי פיתוח (פגשתי כבר שניים כאלה), אני יודעת שהמשוררים הרוויחו עבודה מעניינת וטובה, שתקנה להם יותר מכמה כוסות קפה ליד המפיות שעליהן יכתבו את השירים, אבל יודעת גם שהחברה שמעסיקה אותם הרוויחה הרבה יותר. היא מבטחת את עצמה מפני חד ערוציות משמימה, מסרסת ומסוכנת.

השארת תגובה