יש איזו טענה כזאת שכשמשהו דרמטי קורה כולם מסתכלים על המשהו הדרמטי ורק היועצת הארגונית מסתכלת על כולם מסתכלים. לא מכחישה. לא מכחישה גם שהיועצת הספציפית הזאת מאוד אוהבת פסי ייצור, ועוד יותר כשהם משמשים לעטיפת הספר שהיא כתבה בשבע השנים האחרונות.
"בני טובים", הרומן החדש שלי, שיוצא לאור בימים אלה ממש, הוא רומן ארגוני מאוד, כמו שהוא משפחתי מאוד כמו שהוא ישראלי מאוד. בשבוע שעבר, בכריכיית קורדובה בחלון, ראיתי איך המילים שכתבתי במשך שנים ארוכות השתכפלו, והדפים שעליהם קופלו ונתפרו, וסודרו, ונכרכו, והודבקו, והודקו, והשוליים נחתכו, והספרים נערמו לחמישיות ואז לעשיריות ואז נערמו למשטחים ממש.
השבוע הם אמורים להיות מופצים בחנויות הספרים בכל הארץ, והייתי שמחה שירימו אותם משולחנות המכירה ויתעניינו בהם ויקנו אותם ויקראו, אבל רגע קודם, שנתעכב בפס הייצור, 45 שניות שלמות.
קרדיטים לעושות במלאכה: עורכת הספר שאין בלתי, יערה שחורי. עורכת הסרט: מיה רוזנבלום לביא, פסקול, ננסי סינטרה, שהתכוונה בעצם שהספרים האלה נועדו לקריאה.