חדות קרניים / פוסט אורחת

חדות קרניים / פוסט אורחת

ארבע שנים אני עובדת פה. התחלתי שנה אחרי שסיימתי את התואר ועם המעבר לתל אביב. כשאני נזכרת היום בשיחה הראשונה עם המנהל שלי דאז, אני יכולה ממש לשמוע את הציחקוק הגבוה שברח לי כשהוא שאל על ציפיות שכר. ככה זה כשצעירות. המחשבה לדרוש שכר מסוים נראתה לי הזויה. שישלמו כמה שנראה. היתה לי תחושה כזו שכולם מתחילים מאותו המקום, ושיש חן מסוים בענווה סמוקה שלא נוקבת בסכומים. (זו טעות, סומק זה נחמד רק אחרי כוס יין וענווה מקומה שלא בשיחות שכר).

בשנה וחצי הראשונות הייתי בבניין ממול עם המחלקה שלי; הבניין הראשי התפקע מעודף עובדים ושכרו לנו קומה שלמה בצד השני של הרחוב. היינו שם כמה עשרות אנשים, שזה בעצם כמה עשרות אנשים ואישה אחת. הייתי האישה היחידה בכל הקומה (אם לא סופרים את המנקות). זה לא הפריע לי במיוחד, להפך, הרגשתי כמו חד קרן.

אני זוכרת יום אחד, שבו נתקפתי כאבי מחזור נוראים, כאלו שמקפלים אותך לחצי, שאין לקום, ואין להתרכז ואין לעשות כלום מלבד להתפלל שייגמר. ובהיתי במחשב והסתכלתי סביבי ובתיק נטול קופסת האדוויל שלי וידעתי שאני לבד. שאין אף אחת שאני יכולה לדדות אליה ושברגע אחד תבין ושתספק לי משככי כאבים ואמפתיה באותה הצעת ההגשה. אז הרגשתי פחות כמו חד קרן.

אחרי כמה חודשים הוחזרנו לבניין הראשי ושם כבר לא הייתי הבת היחידה. היו נשים ב-HR, היו במרקטינג וקצת בשאר המחלקות. היה אפשר לזהות לפי עמדת המחשב עם שפורפרת קרם הידיים והפריכיות.

התקדמתי בתוך המחלקה שלי מהר מאוד יחסית לגיל, לתואר ולקשרים שלי. השכר שלי לא השתנה. ה-VP  שלנו מאוד העריך אותי והתחיל להריח שאני נהיית חסרת מנוחה. כמה שבועות עברו וקיבלתי הצעה קונקרטית לעבור למעלה. המנהל האישי שלי שירטט את האפשרויות ואחרי שתי שיחות טלפון קיבלתי תפקיד חדש, משרד לבד והבטחות על דיוני שכר.

והנה העוקץ. אני מחליפה בחורה. או יותר נכון, אני מחליפה אישה. אישה שמבוגרת ממני בעשור לפחות ועם ותק של שנים בחברה. אישה מנוסה מאוד, חכמה מאוד, דומיננטית מאוד. עבדתי איתה כמה פעמים די צמוד ובכל פעם הסתכלתי עליה בהשתאות מוחלטת – היא היתה חד הקרן האמיתי. כזו שנכנסת לפגישות וקוטעת את הקולגות הגברים שלה ומשאירה אותם פעורי פה.

כשהבנתי שקצת הנחיתו עליה את שינוי התפקיד התחלתי לדאוג. כשניסיתי לשים את עצמי בנעליים שלה הדאגה הפכה למיני היסטריה.

העובדה שאני לא ששה לדבר על שכר לא אומרת שאין לי אגו. יש ויש. לנשים בחברות הייטק גבריות יש קושי משולש. הראשון – אנחנו בולטות ויוצאות דופן בנוף. השני – כל אישה חדשה שנכנסת היא איום ישיר עלינו. השלישי – מתישהו מישהי תכנס להריון ו-10 גברים נטולי רחם יעמדו בתור.

זה אומר שיש פחות חברויות ממה שהיה אפשר לצפות. אחרי הכל, דווקא בחברות עם אופי ורוב גברי היה מצופה מהנשים להתאחד, להחזיק אחת לשנייה את הדלת, להיות עם אדוויל בכיס האחורי כשצריך. ואיכשהו, דווקא שם יש הכי הרבה מתח. זה אומר שאם הייתי בנעליה, לא הייתי מחבבת אותי.

במקור, לה ולי היתה כימיה טובה, וחשבתי שאולי זה יעזור. בשיחה הראשונה שלנו, אחרי ששתינו ידענו על השינויים היא נראתה בסדר. אפילו שמחה בשמחתי ואני התחלתי להזות קצת. חשבתי שהיא תהיה המנטורית שלי. בחלומותיי המטופשים היא לוקחת אותי תחת חסותה ומלמדת אותי כל מה שהיא יודעת, ואנחנו מקריסות את הפטריארכיה יחד וגם עומדות ביעדי הקבוצה כל זה לצד הפסקות סיגריה שנונות וקפה קר על הבוקר.

קאט למציאות: זה לא המצב. היא מספיק קולית בשביל שזה לא יהיה ניכר, אבל היא לא שמחה שאני שם. מה שהיתה אמורה להיות חפיפה הפכה לשעה בשבוע של שיחה שטחית ופגישות מחלקה שבהן אני שותקת והיא מדברת. היא לא רעה אליי. להפך, היא נחמדה במופגן.

השיא הגיע בפגישה עם כל הבכירים. זומנתי אליה אבל לא הייתי בטוחה במה מדובר. שאלתי אותה אם אני צריכה להכין משהו לקראתה והיא חייכה ואמרה לי שלא, שזה הכי לשבת ולהקשיב. בשלב הזה הייתי מוצפת בפגישות וישיבות הכרות אז לא טרחתי להעמיק.

בפגישה עצמה ישבתי עם חיוך טיפשי – יושבת ומקשיבה, עד שהמנהל פנה אליי וביקש שאראה את מה שהכנתי, כל היושבים בחדר הסתובבו לעברי, ולעבר המחשב נטול הדברים שהכנתי.

הרגשתי את הפרצוף שלי פועם.

כבר שבוע אני רודפת אחרי הזנב של עצמי במשרד החדש שלי, שהפך למקום שבו אני מנסה לא לבכות. כן, הפכתי להיות בחורה שבוכה במשרד. והקטע הכי בעייתי? אני מבינה אותה. אני מרגישה שיש סיכוי של 50% שהייתי מתנהגת בדיוק באותו הדבר. רצית להתקדם? קפצי למים. אין שום סיכוי שאני אתגבר על הפער של הותק והניסיון שלה. אני אומרת את זה לעצמי בזמן שאני בוהה במסמך פתוח ושוברת את הראש על מה להכניס ומה להוציא.

חברה שהתייעצתי איתה אמרה לי – אם לא יהיה קשה איך תדעי שאת בעלייה. אני שונאת משפטים כאלו. אני מרגישה שהם נכתבו איפשהו ביומן שלי בכיתה י'.

אני מחכה שתתחיל המוסיקה הזו בסרטים, כשהגיבורה לוקחת את הדברים לידיים, לובשת צבעים בוהקים וחוזרת לשלוט בסיטואציה. אין לי מושג איך לגרום לזה לקרות, אז בינתיים אני בוהה במסמך חצי ריק, משכתבת מייל שכתבתי לה עם בקשת תיקון, שיראה מתכוון אבל לא נואש, שייראה קשוח וקצת מגניב. (בינתיים יש לי – "היי!" ) ושותה המון (המון) קפה.

אני מקווה שיום יבוא ואני אתראיין לאיפשהו ואשאל מתי נתקלתי באתגר בחיי המקצועיים, ואז אני אספר על התקופה הזו ועל איך מצאתי דרך נהדרת ויצירתית להתגבר עליה. אני בטוחה שתוספת הגונה של פרספקטיבה תוכל לסייע, אבל לצערי, זה משהו שאני צריכה להמתין לו. אני ממש מקווה שהמסקנה שלי תהיה שאין דרך אחרת מלבד זו של נשים צריכות לעזור לנשים. גם בסביבה תחרותית וגברית. במיוחד בסביבה הזו.

::

: הפוסט של כותבת אורחת (שתוזמן שוב, כאוות נפשה), והפרטים שונו מעט למניעת זיהוי. 

:: הדימוי "U for Unicorn" מאת Bror Anders Wikstrom, 1904. מתוך אוסף הקרנבל, אוניברסיטת טוליין, אוסף המחקר של לואיזיאנה, ונמצא באמצעות Public Domain Review

 

 

 

3 תגובות

  1. דפנה ד הגב

    כתוב מקסים ומרגש, למרות שלא סגורה על מי כתבה את הפוסט (אורחת?).
    ניחוח המסדרונות האפלים עובר היטב.

  2. מיטל שרון הגב

    פוסט יפה מאד ועצוב מאד. אני רק מהשיווק, אז אני לא לגמרי מבינה בסביבות גבריות לחלוטין, אבל אני ממש מקווה שחווית הבדידות הקיצונית הזאת גם תיגמר מהר, וגם לא תהיה מאפיינת של כל מקומות העבודה לנצח.

  3. רונית כפיר הגב

    אני לא יודעת מי את והיכן את עובדת, אבל את כותבת נהדר.
    הלוואי שיכולתי להציע לך פתרון, אבל גם לי המצב נשמע מורכב ולא פשוט בכלל.
    קראתי בהערצה מוחלטת, אם זה עוזר במשהו.
    אני סקרנית – היא לא אמרה לך כלום אחרי הישיבה הזאת בה ישבת ופעמת? ואת לה? נשמע מטורף.

השארת תגובה