אתה אמיתי? תסמונת המתחזה, קווים לדמותה

אתה אמיתי? תסמונת המתחזה, קווים לדמותה

"תסמונת המתחזה" הפכה מטבע לשון שגורה, גם אם לא מספיק, במחשבה הארגונית וה-HRית. ככל שארגונים עסוקים יותר בגיוס טאלנטים ובשימורם, עסוקים הטאלנטים בשאלה: למי קראת טאלנט? או במילים אחרות: האם זה אמיתי, כל זה? מתי כבר יחשפו אותי ויגלו את הבלוף?
התסמונת המטרידה רווחת דווקא בחברות הסופר מצליחות, אלה ששפר עליהן גורלן לברור את המצטיינים שבמצטיינים, להציע להם תנאים מפליגים ואתגרים מקצועיים מעוררים. דווקא שם. מי שהיה כוכב במהלך הלימודים, פתאום מוצא את עצמו מוקף באנשים בעלי שיעור קומה דומה לשלו; זאת הרגשה מבלבלת, מפחידה ומתסכלת, סיפרה לי פעם סמנכ"לית משאבי אנוש באחת החברות המובילות. מכר מוכשר ורב זכויות שהצטרף זה עתה לאחת החברות האלה, סיפר שלראשונה בחייו הוא לא בטוח שיוכל לעמוד בקצב, כמו נשמט מהדבוקה הרצה, לא מזיעה, לא מעלה דופק ולא מתרגשת ממכשולים. אז צריך לזכור שהרבה מהרצים הבלתי מזיעים האלה מרגישים בדיוק כמוך: לא בטוחים שהם מספיק מוכשרים בשביל זה, ומחכים בחשש, שלא לומר בחרדה*, לרגע שבו יתגלה שהם לא ביוניים, כמו עמיתיהם. לכאורה. שהם לא חסינים מפני טעויות, חולשות, כישלונות, עייפות.

וכן, יש כוכבית ליד הקטסטרופליות של הרגע הזה, תיכף נגיע אליה.

ירדן לוינסקי, פסיכיאטר ומייסד מרכז לטיפול אינטגרטיבי, מתאר היטב את התסמונת ומציע דרכי התמודדות. כדאי לקרוא, במיוחד אם אי פעם זכיתם או זכיתן להצלחה גדולה ותהיתן האם באמת זה שלכן, כל זה (נשים מצליחות פגיעות יותר לתסמונת, אגב, אבל הפוסט כהרגלו מכוון גם לגברים).

יש בה, בתסמונת המתחזה, מידה מסוימת של טראגיות, אם תרשו לי קצת דרמטיות בפתח השבוע. הטראגיות היא הצומת בין שתי מיתולוגיות: המיתוס של מידאס, שכל מה שנגע בו הפך לזהב, והמיתוס של סיזיפוס, שגלגל במעלה ההר את הסלע הגדול, ונגזר עליו לא להגיע לפיסגה לעולם. כך גם הטאלנט, שעומד ביעדים פעם אחת, שלא לומר מרסק אותם, כי היום סתם לעמוד ליעדים כבר לא נחשב, מתמלא חרדה עמוקה סביב השאלה האם יצליח לרסק אותם שוב בפעם הבאה, כי כאמור, לעמוד בהם סתם כבר לא נחשב. וזאת שאלה טובה, תפקידית (כלומר של האדם עצמו) ושל הארגון. האם אפשר לצפות מאדם או מצוות לשבור שוב ושוב את השיאים של עצמו? האם מרגע שלא שבר, הוא הודח מהגולדן רינג של הטאלנטים?
תראו, גם ג'וליה רוברטס, בתפקיד כמעט עצמה, סובלת מאותו הדבר בדיוק:

(מתוך "נוטינג היל", שעדיין לא נס ליחו וכוחו במותניו).

ובכלל, אם החשיבה הארגונית מתבוננת בשכבות ומביטה על הארגון כעל ישות כמו אנושית, הרי שניתן להניח שגם ארגון שמרסק את יעדיו פעם אחת, סובל מהדאגה העמוקה: האם אוכל לעשות את זה שוב? האם זה משהו שאני? האם זה משהו שעשיתי? האם זה מזל? ומה יקרה אם השנה הבאה תהיה טובה פחות? או לא תהיה טובה בכלל?

אלה שאלות טובות, חשובות, כל עוד הן מקדמות את הלמידה הארגונית והפרטית, וכל עוד הן מפתחות את המסוגלות ואת תחושת המסוגלות. אבל מה קורה כשהמחשבות האלה לוקחות אותנו, אנשים וארגונים, במעגלים, בדרך ללא מוצא? והתחושה הזאת ששום דבר הוא לא באמת אמיתי? (חוץ מהכישלון, הוא צורב כמו צריבת מדוזה, וזה אמיתי).

במאמר מ-Psychology Today שתורגם ופורסם ב"אלכסון", מתואר, כי תסמונת המתחזה, היא קודם כל מתחזה בעצמה, כי אין תסמונת מוגדרת כזאת, ולמעשה רבים סובלים מהתופעה מדי פעם, ולכן זו יותר תופעה מתסמונת מוגדרת ומובחנת. אבל חשוב מזה, מתוארים מקורותיה האישיותיים. העדר מסוגלות עצמית, נוירוטיות ופרפקציוניזם לא סתגלני מנבאים לא רע את הפגיעות לתופעת המתחזה, כמו גם, כנראה, אינטיליגנציה גבוהה.

בפוסט של ירדן מוצעים כמה פתרונות טובים לסובלים מתסמונת המתחזה (או תופעת ה-). אני רוצה להציע את המבט הארגוני, כלומר איך ארגונים ומנהלים יכולים לצמצם את התופעה המכאיבה והמזיקה הזאת, לארגון ולאנשיו.

1. בחינה אמיצה של הקשר בין תוצאות ובין המעשים שקדמו להן. כן, "תסמונת המתחזה" היא סיבה טובה לתחקר לעומק וביושר גם הצלחות. התיחקור, אם יהיה כן מספיק, יפריד בין רכיבי המזל והרכיבים הסביבתיים המשתנים, ובין מה שהארגון ואנשיו עשו כדי להגיע לתוצאות שאליהן הגיעו. ואם כבר, לא להידבק לדברים שהצליחו רק כי הצליחו, כמו כל תיק השקעות מוצלח, כדאי שגם לגוון גם את סל הטקטיקות שבהן הצוות נוקט כדי להשיג את מטרותיו.

2. התמרת הצלחה לתחושת מסוגלות קבועה. פידבק ישיר, ויותר מזה – ספציפי, מהארגון לאנשיו. לא עוד "אתה תותח", אלא מהם הדברים שעשיתם בדיוק ותורמים להצלחה, ככה, ברשימה הכי מדוקדקת וספציפית, כתובה כמו מתכון, ככה שאפשר יהיה לחזור על מה שעובד.

3. נו, לחפש את המגמה שבהצלחה, ולא להסתנוור על ידי השיאים הבודדים. בהצלחה לכולנו עם זה.

* ההקלה שבכישלון

הנה היא, הכוכבית. הפוסט הזה נולד מדברים שכתבתי כששיתפתי את המאמר של ירדן לוינסקי בעמוד הפייסבוק של ::רווחים:: (כנסו כנסו. זה כדאי). בתגובה, כתבה צליל אברהם ידידתי הנבונה: "אין דבר שפותר את תסמונת המתחזה יותר מכשלון אמיתי ובעקבותיו הכרה מציאותית במה שאתה יכול ובמה שאתה לא יכול לעשות". אגב, אם טרם התחברתם לפודקאסט "חיות כיס" של צליל אברהם, דנה פרנק ושאול אמסטרדמסקי ובעריכת רום אטיק, כדאי לכם, זה מחכים וכיפי. אתם גם במיעוט וגם באיחור, אבל גם אני הייתי, והשלמתי לאחור. כל הפרקים נמצאים אי שם ברשת, כולל פרק 78, על הכישלון (ולהבדיל, כדי להיות לרגע האישה הקטנה שמנופפת לכם לשלום מתוך הרדיו, פרק 85, "הרוצח השקט של יום העבודה", שבו אולי תזהו קול מוכר).

בכל אופן, צליל, אחת שיודעת, פגעה בול בפוני. כי זה הרי בדיוק מה שצריך אדם מוכשר, והרי כולנו וגו', כדי להבין את מגבלות הז'אנר של עצמו: להיכשל מדי פעם לפני שאתה מחליט באיזה גודל אתה. כמו שהייתי ממליצה לזוגות מאוהבים לא לקשור את גורלותיהם לפני ריב אחד עצום לפחות, כך לא הייתי מציעה לאיש מאיתנו להחליט על גודלו המדויק לפני שהוא חווה כישלון אחד רציני. להיכשל זה אכן זוועה, זה איכס, זה פויה, זה בלעע. אבל לא להיכשל אף פעם זה לחיות כל הזמן את הפנטזיה הקטסטרופלית. ואתם יודעים מה – יש הרבה משפטים שאומרים שבלי האומץ להיכשל לא מגיעים להישגים ולהמצאות ולהברקות, ואני חושבת שיש בהם לא מעט; בוודאי במישורים של יצירה ויוזמה. אבל עוד קודם, הפנטזיה הקטסטרופלית של כישלון גרועה פי כמה מהכישלון בחיים עצמם, והחיים בצל הפנטזיה הקטסטרופלית הם חיי סירוס. אז תיכשלו כבר ונגמור עם זה.

לפעמים יוצא לי לראות את זה בייעוץ: הרגע שבו אנשים מצליחים מאוד, מוצלחים מאוד, נכשלים, הוא רגע קשה, לא נעים, צורב, רגע של אכזבה והרבה דאגה. אבל לפעמים אני רואה שהוא מביא איתו הקלה: אוקיי, הנה, אשר יגורתי בא. אפשר לנוח מההמתנה, להרפות מהחרדה. זה מעציב, ואולי לא הוגן, עיכוב בתכניות והכל, אבל הנה, זה רגע אפשרי, אחד מהרגעים הרבים בחיי העבודה ובחיים. ואתם יכולים לו.

לא מאחלת, לא לכם ולא לי, כישלון. הוא כבר יגיע לבד. ככה הם, הכשלונות, מגיעים מדי פעם, לפעמים כמו גלים, לפעמים מתגנבים כמו מדוזות. אבל בינתיים, עד שיגיע איזה כישלון ויאפס לנו את הסקאלות, בואו נסכם, שלא להתמסר לתעתועי הראייה שמייצרים הצלחה וכישלון. אתה לא כל כך גדול כמו שנדמה לך, אתה לא כל כך קטן כמו שנדמה לך. וממילא, הגודל לא קובע. לא עד כדי כך.

הצילום שבראש הפוסט: Greg Ortega on Unsplash

, סוהו

השארת תגובה