הנעורים, כידוע, מתבזבזים על המתבגרים ובדרך כלל אני דווקא אוהבת להיות גדולה. אבל ההתעלמות של עולם המבוגרים מהקיץ היא בין דבילית לאכזרית, תלוי באחוזי הלחות.
החופש הגדול לא זקוק לסנגוריה שלי. צריך לראות את הצהלה וההקלה של התלמידים בימים האחרונים של בית הספר, להיווכח בהתרגשות של ההתחלה לקראת סוף אוגוסט, בכוחות המחודשים, בתקוות, בשאיפות, בהתכווננות שאיתם מגיעים לשנה החדשה, כדי להיזכר במה ששכחנו: עונות.
האדם ניסה לביית את עונות השנה, והצליח לא רע. לכאורה. מזגנים, יופי של דבר; חימום תת רצפתי, חלום בורגני לחלום; קרטיבים!
אבל בעוד אנשי השיווק מכירים בעונות השנה ובהשפעה שלהן על המסר סביב המוצר ולפעמים אפילו על המוצר עצמו, הרי שעולם הניהול בכללותו מתכחש להם בכל תוקף. דין יוני כדין יולי כדין אוגוסט כדין ספטמבר וכן הלאה בפרפטום מובילה, המכונה האינסופית שמבקש הארגון להיות – תמיד יעיל מאוד ובאותה מידה (אבל סביב מבצעים ומשברים – עוד יותר!).
האזהרה הטי שירטית 'דונ'ט גרו אפ, איטס א טראפ' מתבררת כמדויקת במיוחד ב-1 ביולי, והיא בתוקף עד אחרי החגים (שהשנה מסתיימים ב-21 באוקטובר. זה הרבה מאוד זמן).
כי לא יודעת מה קורה אצלכם, אבל אצלי באוטו מד הטמפרטורה טען אתמול בתוקף ששלושים וחמש מעלות. הטלפון איים למות מחום אם לא ארחיק אותו קצת מהשמש. במקומות העבודה, אנשים שהם גם הורים חיים מסידור לסידור, מבקשת טובה אחת לאחרת. השאר חצויים בין חובתם למלא את החורים שנוצרו במשרד בגלל החופשות של הקולגות ובין תשוקתם לתרום לפיד באינסטגרם משהו משלהם: כפות רגליים בחול, קמפרי בשקיעה, מטבע שנזרקה לפונטנה די טרווי עם בקשה: שחררי אותי, באמא שלך.
אפשר להתנהג עד מחר כאילו יולי-אוגוסט לא משפיעים על עולם העבודה והעסקים, לא על העובדים, לא על הלקוחות. אבל למה להכחיש? הרי בסופו של דבר, כשמחמסנים אותנו אנחנו מתחמסנים. אני רואה את זה במו עיני: לא רק בחקלאות יש עונתיות, גם במשרדים. בני האדם מתעייפים, מהמאמץ, מהחזרתיות. גם אנחנו זקוקים להפסקה, גם מכונת הארגון מתנשפת בקושי לכל אורך הקיץ ומגיעה לאחרי-החגים המיוחל עם לשון בחוץ, במקום עם כוחות מחודשים וקולקציית סתיו.
0
הפסקות הן הזדמנות פז לקפיצות גדילה. ילדים מתחילים ללכת או לדבר או לקרוא בחופשות. רעיונות חדשים עולים. בעיות פתאום נפתרות כשמתרחקים מהן ומרשים להן להציג את עצמן מזווית חדשה. סוללות נטענות, חשקים מתחדשים.
למרבה הצער, ולמרות אלף תמונות שהעליתי של בתי עסק סגורים בואקאנס הצרפתי, כולל כמובן גלידה ברתיון, הבנתי שהקמפיין שלי נכשל, וכל זה לא עומד להשתנות בזמן הקרוב. אי לכך ובהתאם לזאת, כמה אביזרים הכרחיים לקיץ בעבודה ומחוצה לה:
1. כנות וסדרי עדיפויות
אולי את יולי אפשר עוד איכשהו להכיל, אבל כדאי להודות שמאוגוסט ועד סוף החגים העניינים אינם כסדרם. כמעט כולם יוצאים לחופש של לפחות שבוע, לפחות מזגן אחד במשרד יקרוס, ילדים יתחילו להתרוצץ במשרדים – תעשו אתם את החשבון.
טוב, זה חשבון שלא נעים לעשות, וכנראה שלא תעשו אותו בכנות, כי השורה התחתונה תוביל אתכם לאותה מסקנה שבראש הפוסט ואותה הרי סיכמנו שמדחיקים. אז בואו נסכם לפחות שבקיץ כדאי כל הזמן למקד ולעדכן את סדרי העדיפויות. התנועה בעבודה, לנתב"ג ובחזרה, האנשים שמנסים בקדחתנות לסגור דברים לפני (ועסוקים בשאלת בגד הים לפחות כמו שהם עסוקים בשאלת הדו"ח) – מפזרים את הדעת הארגונית.
ההתרופפות והקיטון הזמני והמשתנה במצבת כוח האדם, מחייבת התמקדות: מה באמת הכי חשוב בסדר היום הארגוני? אולי אפשר לוותר על משימה שתיים כי הן לא באמת כאלה חשובות והרי ממילא לא נגיע אליהן.
לעומת ההפחתה של חלק מהמשימות בקיץ, דווקא חשוב להמשיך לקיים את ישיבות ההנהלה ומנגנוני סינכרון משמעותיים אחרים. במפגשים האלה מתקתק המטרונום הארגוני, וגם אם מטרתו לדרבן את כולם להמשיך ביתר שאת קדימה, כדאי לפחות שהוא לא יהיה מנותק מהמציאות ומייצר ערימות של רגשי אשמה.
מה שכן –
2. קרטיבים
כן, בישיבות הנהלה, למה לא. בעצם – קפוא אצלכם שם במזגנים, אז שוקו חם.
3. המנהל הנעדר הנהדר (קפיצת גדילה א')
המנהיגות, כמאמר הקלישאה, נבחנת בהעדרו של המנהיג. ארגון טוב לא יכול להיות תלוי בבעלי תפקידים, גם מרכזיים, אלא לדעת לעבוד גם בלעדיהם. בהשראתם.
אם הדרך ידועה וברורה, אם הארגון יודע לתפקד גם בלי הנחיות יומיומיות, אם אנשים יודעים את העבודה שלהם וטובים בה, אם מנגנוני התיאום והבקרה שנבנים בימי חול יעילים, אם המוטיבציה של העובדים היא שלהם בעצמם ולא נובעת מזו של המנהלת שלהם – מי שטרח לבנות את כל אלה בערב שבת, יוכל לנוח על החוף בתאילנד בלי הטלפון שלו.
על זה הייתי מדברת בישיבת הנהלה עוד ביוני. הייתי מציעה למנהלים לתכנן לא רק את החופשות שלהם, אלא גם השלכותיה על הצוות ועל חלוקת המשימות. שיחליטו איך הם רוצים להעביר את המקל, ולמי. האם יש דברים שבהם הם מבקשים עדכון או התייעצות גם מרחוק. האם יש משהו שהם מבקשים ממישהו להשגיח עליו גם כשהוא יוצא לחופש.
זאת גם הזדמנות פז לראות האם ואיך המנהלים שלכם בנו את היחידה שלהם – אנשים, תהליכים, מוטיבציות – וגם לבחון את היורשים הפוטנציאליים.
4. הזדמנויות (קפיצת גדילה ב')
את אחד הפרויקטים שאני הכי גאה בהם, פיתוח מנהיגות במערך המילואים, קיבלתי/לקחתי פשוט כי ראש המדור שלי היתה בחופשת סוכות עם הילדים, וביקשה שאלך במקומה לישיבה שבה הכל התחיל.
החופשה של האחד יכולה להיות הזדמנות גדולה בשביל האחר. אבל צריך וכדאי לסמן אותה ככזאת. לא צריך לדחות את כל המשימות החשובות עד לאחר שובכם, אלא להעביר חלק מהן לחברי הצוות, להנחות אותם קודם ליציאתכם לחופש, וללמוד יחד איתם איך היה כשתחזרו.
5. פנקס ועט (קפיצת גדילה ג')
אם התמזל מזלכם לאהוב את העבודה שלכם, החזירו לה אהבה. לא בדמות קשר הדוק עם המשרד, קבוצות הווטסאפ ותיבת המייל. להיפך. אם אתה אוהב מישהו, שורר סטינג, שחרר אותו.
מה שכן. קחו איתכם פנקס ועט. יכול להיות שעל החוף ביוון, דווקא שם, או בתור לתאי ההלבשה ב-h&m, כשתתרחקו מהיומיום, כשרשימת המשימות תדהה, בדיוק אז יעלו רעיונות חדשים למוצר חדש, פיצ'ר מעניין או לשיכלול בתהליך העבודה, למבנה ארגוני טוב יותר, לתפקיד חדש שיקדם את המשימה הארגונית כולה. טוב, אם תנחת עליכם תובנה, גם ה-notes בטלפון יוכלו לספוג אותה היטב. אבל באמת שדף ועט יותר מגבירים את היצירתיות. וגם את הניתוק.
בברכת חופש נהדר וקרם הגנה יקר.
הצילום בראש הפוסט: חוף בניס, Alex D'Alessio