לבן בעיניים – על החזית שאנחנו לא מוכרחים לפתוח עכשיו

שבת בבוקר, מחוץ לחלוני הציפורים מצייצות. קודם ראיתי דרור מחזיק במקורו זחל ארוך וירוק. כבר חם, זה דווקא מתיישב עם חוסר הרצון והיכולת להרחיק מהבית.

שבוע למלחמה הזאת, מלחמה שלישית שנוספת על שתי המלחמות הקודמות, ועל אלה שמתרחשות בחזיתות שעדיין לא נמצא להן שם וסעיף פיצוי. ציור שמן בשכבות מתרבות והולכות של חיים במלחמה.

*

ברשותכם, אעזוב רגע את השאלות הרות הגורל על הצורך לתקוף את איראן ועל הסיכוי להסיג באמת את הגרעין האיראני. לא נדבר על אי מוכנות העורף ועל חוסר הצדק שבמיגון, לא על המלחמה בעזה, שנדמה שנדונו לה לדורות, לא על כמה חיילים שנופלים בשבוע שקט ולא על 53 חטופים, מתוכם עשרים ומשהו כנראה חיים. אפילו לא על החיפוש בעירום שעשו אתמול למפגינה שהחזיקה שלט להפסקת המלחמה.

אני רוצה לדבר על מחר, ראשון בבוקר. על החזית שאנחנו לא חייבים לפתוח. לא ככה, בכל מקרה.

*

ברביעי בלילה, אחרי יום שהיה יחסית פחות קטלני, התיר פיקוד העורף את פתיחת מקומות העבודה. בלי לדאוג לחינוך, לתחבורה, למיגון. פתח את מקומות העבודה. ההתאוששות שלנו מדהימה, אה?

מזה בדיוק דאגתי. מהשטח האפור שבין החיים מאזעקה לאזעקה ובין החזרה לשגרה.

אם עד רביעי היינו המומים מסכנת החיים וההרס, ניסינו לשפר מיגונים, למדנו שאין ברירה אלא נעליים סגורות ותיק למקרה שהבית שלנו יתמוטט – פתאום ברביעי (שהיה יחסית יום פחות אסוני) התחלתי לשמוע קולות אחרים, זרים, דוגמאות לקלאסיקה של "קצת קל אז נשברים":
שיחות משוב, והפעם מהסוג שיש לו השלכות ישירות על הקידום, על התגמול וגם אולי על הצמצומים שבאופק, שנמשכות במלוא המרץ בארגון גלובלי שחלק משמעותי מעובדיו ישראלים.
מחלקת IT שמבקשת מהעובדים לקחת למקלט את הלפטופ, כי זה מאוד יקר כפול כל המחשבים של כל העובדים.
והכי מורכב, ובלי פתרון בית ספר: החזרה לעבודה והציפיה לדלוור. מי זכאי לא לחזור לעבודה, האם זה טעון אישור או כרוך בימי חופש, ומה בכלל אפשר וצריך לצפות ולדרוש בתקופה כזאת. מעובדים, מארגון.