שבת בבוקר, מחוץ לחלוני הציפורים מצייצות. קודם ראיתי דרור מחזיק במקורו זחל ארוך וירוק. כבר חם, זה דווקא מתיישב עם חוסר הרצון והיכולת להרחיק מהבית.
שבוע למלחמה הזאת, מלחמה שלישית שנוספת על שתי המלחמות הקודמות, ועל אלה שמתרחשות בחזיתות שעדיין לא נמצא להן שם וסעיף פיצוי. ציור שמן בשכבות מתרבות והולכות של חיים במלחמה.
*
ברשותכם, אעזוב רגע את השאלות הרות הגורל על הצורך לתקוף את איראן ועל הסיכוי להסיג באמת את הגרעין האיראני. לא נדבר על אי מוכנות העורף ועל חוסר הצדק שבמיגון, לא על המלחמה בעזה, שנדמה שנדונו לה לדורות, לא על כמה חיילים שנופלים בשבוע שקט ולא על 53 חטופים, מתוכם עשרים ומשהו כנראה חיים. אפילו לא על החיפוש בעירום שעשו אתמול למפגינה שהחזיקה שלט להפסקת המלחמה.
אני רוצה לדבר על מחר, ראשון בבוקר. על החזית שאנחנו לא חייבים לפתוח. לא ככה, בכל מקרה.
*
ברביעי בלילה, אחרי יום שהיה יחסית פחות קטלני, התיר פיקוד העורף את פתיחת מקומות העבודה. בלי לדאוג לחינוך, לתחבורה, למיגון. פתח את מקומות העבודה. ההתאוששות שלנו מדהימה, אה?
מזה בדיוק דאגתי. מהשטח האפור שבין החיים מאזעקה לאזעקה ובין החזרה לשגרה.
אם עד רביעי היינו המומים מסכנת החיים וההרס, ניסינו לשפר מיגונים, למדנו שאין ברירה אלא נעליים סגורות ותיק למקרה שהבית שלנו יתמוטט – פתאום ברביעי (שהיה יחסית יום פחות אסוני) התחלתי לשמוע קולות אחרים, זרים, דוגמאות לקלאסיקה של "קצת קל אז נשברים":
שיחות משוב, והפעם מהסוג שיש לו השלכות ישירות על הקידום, על התגמול וגם אולי על הצמצומים שבאופק, שנמשכות במלוא המרץ בארגון גלובלי שחלק משמעותי מעובדיו ישראלים.
מחלקת IT שמבקשת מהעובדים לקחת למקלט את הלפטופ, כי זה מאוד יקר כפול כל המחשבים של כל העובדים.
והכי מורכב, ובלי פתרון בית ספר: החזרה לעבודה והציפיה לדלוור. מי זכאי לא לחזור לעבודה, האם זה טעון אישור או כרוך בימי חופש, ומה בכלל אפשר וצריך לצפות ולדרוש בתקופה כזאת. מעובדים, מארגון.
שיחות משוב, והפעם מהסוג שיש לו השלכות ישירות על הקידום, על התגמול וגם אולי על הצמצומים שבאופק, שנמשכות במלוא המרץ בארגון גלובלי שחלק משמעותי מעובדיו ישראלים.
מחלקת IT שמבקשת מהעובדים לקחת למקלט את הלפטופ, כי זה מאוד יקר כפול כל המחשבים של כל העובדים.
והכי מורכב, ובלי פתרון בית ספר: החזרה לעבודה והציפיה לדלוור. מי זכאי לא לחזור לעבודה, האם זה טעון אישור או כרוך בימי חופש, ומה בכלל אפשר וצריך לצפות ולדרוש בתקופה כזאת. מעובדים, מארגון.
*
אני כותבת את זה בצמצום ובשינוי פרטים כמובן, וזה יושב לי על הסרעפת, במשקל גדול יותר מזו שמטילה עליי עוד אזעקה.
איש ה-IT הוא לא אדם רע. הוא לא קלט את המשמעויות הנוספות של הבקשה שלו. הוא לא הבין שהוא מבקש מאנשים שנסים על חייהם, לשמור מקום בידיים או על הגב, בתשומת הלב, ובמקלט – לרכוש – מבוטח אגב. הוא לא הבין שמה שהוא אומר בעצם זה: עובדים יקרים, אם הבית שלכם חלילה ייחרב, מה שחשוב לי, לנו כמקום עבודה, זה שתצילו ממנו את הרכוש של העבודה, לא נגיד את אלבום החתונה.
אני בטוחה שלא לזה הוא התכוון. הוא רוצה לשמור על המלאי שלו, שהחברה תוכל להמשיך לתפקד, לעשות את העבודה שלו. הוא לחוץ, הראייה המרחבית שלו מצטמצמת וכדי לצמצם את הנזק שלו, והוא יוצר עוד עומס קטן – כמה כבר שוקל לפטופ בריצה הלוך וחזור? כמה שוקל היחס הזה ממקום העבודה שלך?
גם שני הארגונים האחרים לא ביקשו להכביד עוד על העובדים שלהם. הם עושים את העבודה שלהם, שומרים על הארגון – זה חשוב לא רק לבעלי המניות, לא רק ללקוחות, זה חשוב גם לאקוסיסטם ובטח לעובדים. יש מצב שבמקביל לדרישות האלה, הם גם התקשרו בימים הראשונים לכולם ושאלו מה שלומם ומה צריך, ואם היו שירותי משלוחים תקינים, אולי הם אפילו היו שולחים פרחים לשבת או חלה ויין, כמו בימים הטובים של הקורונה.
*
אני לא צינית. אני כועסת ועצובה. למה אני כועסת? אני כועסת, כי שמעתי את האנשים שמספרים לי את זה כמו מתוך נתק, וכשסיימו לספר לי את זה, שמעתי את השסע בתוכם מתרחב. כמו קרע בתפיסת המציאות, בהבנה בין מה באמת חשוב לעשות עכשיו, ובשביל מי עושים את זה. ובכלל – מה באמת אפשר.
זה כואב לי כי אני מתה על עבודה. העבודה נותנת לנו לא רק פרנסה, אלא תפקיד, משמעות וסדר יום, היא מחברת אותנו למשהו גדול מאיתנו, היא מחברת אותנו לעוד הרבה אנשים. בין הרגעים הכי טובים שלי השבוע היו שיחות הייעוץ שלי, אפילו שהן בזום כרגע או בטלפון, ואני שונאת זום. ולמה ההתנהגות הזאת של מקומות העבודה מעציבה אותי? או. הנה משהו שקלטתי תוך כדי אחת שיחות הייעוץ השבוע.
*
בניסוי המפורסם של מילגרם, נחקרה הדינמיקה של ציות לסמכות. נבדקים התבקשו לתת שוקים חשמליים בעוצמה הולכת וגדלה, לאדם (תלמיד לכאורה) שטעה בתשובה. 65% מהנבדקים בחרו ללחוץ על הכפתור שמסכן את חיי התלמיד ואף נבדק לא עצר לפני שהגיע לרמה מכאיבה.
היבט משמעותי אחר של הניסוי, הוא השפעת *הסמיכות* על הציות ועל האלימות שאנחנו מפעילים. ככל שמקור הסמכות יושב קרוב אלינו, הנבדקים, אנחנו מתקשים להפעיל שיקול דעת עצמאי ולעצור בגבולות המוסר שלנו. ובהתאמה – ככל שה"תלמיד", כלומר זה שמקבל את השוקים החשמליים, רחוק מאיתנו – דמוגרפית, גיאוגרפית, אנחנו לא רואים אותו בעיניים או לא שומעים אותו – ניטה יותר לתת את השוקים החשמליים המסוכנים. תחשבו על ההבדל בין להטיל פצצה ובין להרוג אדם בידיים, לבן בעיניים והכל.
*
השבוע חשבתי על הצד השני של הניסוי הזה: על השפעת הסמיכות על האדם שמקבל את השוקים החשמליים. הרי גם כאב מתווך על ידי פרשנות. לא קראתי אף פעם שום דבר על זה, אבל אני מעריכה, ומרגישה, שכשאני חוטפת ממי שרואה לי את הלבן בעיניים, זה הרבה יותר מכאיב מהשוקים שאני חוטפת מאנשים שלא מכירים אותי. הטילים האיראניים מסוכנים לי ושוחקים אותי, אבל גסות ואטימות של שכנים למקלט או קולגות, אנשים שרואים לי את הלבן בעיניים ובכל זאת מחליטים להזיק לי, מכאיבה לי ומחלישה אותי הרבה יותר.
*
אין לדעת מה יילד יום, מה תלד שעה, אבל ככל הנראה, אף על פי כן ולמרות הכל, מחר יהיה יום ראשון. וכבר היום, לקראת שעות הערב, בהרבה בתים יתכווצו הבטן ותתקשח הסרעפת לא רק לקראת אזעקת הלילה, אלא לקראת ההערכות של מחר בבוקר, לעבודה.
אל תוותרו על העבודה. אל תוותרו לעובדות ולעובדים ואל תוותרו עליהם. להיפך, הביטו להם בלבן בעיניים: הם רוצים לעבוד. הם רוצים להיות אנשים שלא רק רצים למקלט ומחכים לאזעקה. חשוב להם להתקדם במשימות או בפרויקטים שלהם, חשוב להם שמקום העבודה שלהם ישרוד. אולי הם עדיין חולמים על דברים כמו שגשוג או הגשמה.
תעזרו להם לעשות את זה. תעזרו בסדרי עדיפויות, תחשבו מה באמת חיוני, מה באמת אפשרי. תאמינו להם כשהם אומרים שאי אפשר היום. אולי מחר יהיה. ותאמינו לי, שאם לא תאמינו להם כשהם אומרים שאי אפשר ותכריחו אותם לעבוד כשהם מרגישים ככה, זה רק ייראה כאילו הכל-כרגיל, זאת תהיה קליפה של הכל-כרגיל, ובפנים האדם הזה, שרק לפני שבוע צחקתם איתו בפינת הקפה, ירגיש מה שאנשים מרגישים כשהם רואים את הלבן בעיניים של האדם שנותן להם שוק חשמלי מתוך ציות לסמכות.
*
תודה לדנה ברלב על איור מעולה ועל פרשנות חיה וחותכת לימים האלה
***
איך מנהלים במלחמה? לצערי יש לי כבר הרבה ניסיון בזה. קריאת רשות והפעם גם האזנת רשות:
פודקאסט: "איך ממשיכים" – צליל אברהם ואני מדברות ביום ה-47 למלחמה (איזה תינוקות היינו) על האתגרים של ניהול ומנהיגות אחרי השבעה באוקטובר, על הקשיים של מנהלים ועל הכלים שעומדים לרשותם כדי לצלוח את התקופה הזאת בשלום, יחד עם האנשים שלהם. ובספוטיפיי.
מרחב מוגן: איך לנהל אנשים וארגונים תחת אזעקות חלק א' ו-חלק ב' – הנחיות ברורות וטובות, מתוקפות ומועילות.
מרחב מוגן: איך לנהל אנשים וארגונים תחת אזעקות חלק א' ו-חלק ב' – הנחיות ברורות וטובות, מתוקפות ומועילות.