לֶךְ-לְךָ / ייעוץ בהליכה: למה, מה ואיך

לֶךְ-לְךָ / ייעוץ בהליכה: למה, מה ואיך

אני אדם של רעיונות. יש מודלים של ניהול שמזהירים מאנשים כמוני, מבעירי השריפות. נורות נדלקות אצלי בראש כמו בפינבול מאשין; חלקן גם כבות. אני מאבדת כדורים בדרך כל הזמן; לעתים גם קולעת בול וזוכה בכל הקופה. אבל הרעיון המזהיר של ייעוץ בהליכה הוא לא שלי. מכל נועציי השכלתי, וגם ייעוץ בהליכה הוא רעיון שהגיע ממנהל מתייעץ. גם הוא, כמו מנהלים באשר הם, כמו רובנו, יושב יותר מדי במשרד.

אין צורך להסביר למה, בלו"ז הצפוף של מנהלים בכירים, להכניס עוד פגישה ביומן, זה הרבה פעמים עונש. מיותר גם להסביר, איך תנועה, במובנה הפשוט, הפיזי, של תזוזה הגוף במרחב, מזיזה דברים. מספיק להיות הפגישה הלפני האחרונה ביום ארוך מאוד כדי להבין את חשיבותן של היציאה מהכסא, היציאה מהמשרד, היציאה מהשגרה כשגרת ייעוץ קבועה.

מרגע שהתחלנו לצעוד, זה היה כמו אאוריקה. הסכמתי בקלות, ומיד התחלתי לחשוב מה לובשים. כלומר מה לובשת. לא היה לי קל לרדת מבגדי אל"ף המאוד ייצוגיים שלי (זאת היתה התקופה שבה הייתי לובשת בעיקר שמלות וטרם התנועה לשחרור האשה הכניסה את הסניקרס כתו תקן אופנתי, כן, גם עם שמלה). מרגע שויתרתי על יוהרת השמלה והעקבים, ועברתי לטרנינג, חולצת טריקו ונעלי ספורט, נמכתי בשבעה סנטימטרים בממוצע, והתחלנו לצעוד, קלות השתררה בינינו, וגם אוויר. לא הבנתי בכלל איך לא חשבתי על זה קודם.

Setting

בגללו. בעולם הטיפול סטינג הוא הכל. המסגרת הטיפולית חשובה ומקודשת. המסגרת הטיפולית או הייעוצית נבנית בדקדוק בהתבסס על תפיסות עולם והבנות של תהליכים נפשיים ושל תהליכי שינוי, ומשקפת אידיאולוגיות מפה ועד הודעה חדשה. חמישים דקות או ארבעים וחמש או הפסקת הפגישה ברגע ההבנה; מי יושב איפה, איפה מונחת קופסת הטישו ומתי גובים את הכסף; ושאלת השאלות – האם להציע או לא להציע שתיה (להציע!). הסטינג מספק מיכל בטוח, מוכר וידוע דיו, חזק מספיק כדי להכיל אי ודאות וחוסר בטחון, נוח מספיק כדי שיוכלו להופיע בו חלומות, חולשות ופחדים ואיתם – הסיכוי ללמוד עליהם במשותף ולצמוח מהם.

הגבולות בטיפול קיימים, בין השאר, גם כי פריצתם מספקת חומרים מעולים לטיפול. מה המשמעות של איחורים סדרתיים? מה בעצם מרגיש מי שהזמן אף פעם לא מספיק לו? מי חושב שאוזניים לכותל כי הקירות בקליניקה נורא דקים ומה זה אומר עליו?

ובכן, כן. אני לגמרי מסכימה עם כל זה וגם לחלוטין לא. בצד חובי הגדול לפסיכותרפיה, לפרקטיקות שלה ולתפיסות המקצועיות וגם לכמה פסיכולוגים טובים, יש לי לא מעט ביקורת על הממסד הזה ועל הפרקטיקות המיושנות שלו.

היום כבר קשה עד בלתי אפשרי לשמור על הסטינג הנוקשה. אולי רק פסיכואנליטיקאים אורתודקסיים ממש כבר לא מוכנים לייעץ פה ושם בין הפגישות; אין היום אף פסיכולוג שלא נדרש מדי לטפל בסקייפ או בווטסאפ או בהתכתבות או במקום אחר לגמרי מהקליניקה שלו, או במשכי זמן אחרים. ידועים הלקאניאנים שמפסיקים את הטיפול ברגע נפילת האסימון, גם אם נפל חמש דקות מרגע תחילת הפגישה. אבל שמחתי לשמוע גם על פסיכולוגית שפוגשת את מטופליה לסשן כפול; יש אנשים שמשכי הזמן האלה מתאימים להם יותר.

העולם השתנה, ועל אף שיש הרבה ערכים במיכל הבטוח והקבוע שהוא המסגרת הטיפולית, לא רק העולם מתנקש בה, ולא רק באמצעות הווטסאפ יימ"ש. גם התודעה שלנו פחות לינארית משהיתה בעבר, היא  יותר פרגמנטרית וממקבלת.

Setting בייעוץ ארגוני

אם המסגרת הטיפולית זוכה לגרסאות חדשות, על אחת כמה וכמה בייעוץ ארגוני, שממילא מתקיים קרוב יותר לחיים; כך אני רואה את זה. אני אוהבת את המסגרת הייעוצית-ארגונית, שהיא מסגרת, בהחלט מסגרת, אבל היא מסגרת-פסיפס, עשויה משברים לא זהים בגודלם. כן, שעה וחצי פעם בשבוע-שבועיים, בלי רצף בפגישות קשה לבנות קשר ייעוצי מעמיק ופורה. עם זאת, לא חובה שהפגישות יהיו תמיד באותה מסגרת. נהפוך הוא: עשרות פגישות לא יספרו לי על המנהל המתייעץ והיחסים שלו עם סביבתו כמו המידע שאני סופגת בהמתנה אחת מחוץ ללשכתו. ייעוץ ארגוני מזמן ליועצת ולמתייעצים שלל מסגרות, לא רק אחת: לראות את המנהל במשרדו, לראות אותו במשרדי, לראות אותו בבית קפה, לראות אותו בישיבת הנהלה, לדבר איתו לפני או אחרי פרזנטציה מכריעה או שיחת משוב קריטית.

מוכרחים להתחיל ללכת

מסגרת ייחודית היא זו של ייעוץ בהליכה. לא, הייעוץ הוא לא על אודות ההליכה; ההליכה היא המדיום. במקום לשבת אחד מול השני – צועדים האחד לצד השני. במקום להזמין קפה וקרואסון – הולכים. יוצאים יחד מאותה נקודה, צועדים בקצב שמתאים לשני הצדדים, שמאפשר שיחה, מגיעים לאן שמגיעים במחצית מהזמן, ואז מסתובבים בחזרה.

מסגרת פגישת ההליכה היא לכאורה פחות שמורה מפגישה במשרד. לפעמים פוגשים בדרך מכרים, פה נפתח שרוך, פה עוצרים לקנות מים או קרטיב. לפעמים חם מדי, לח מדי, גשום מדי, לא מספיק מרגישים טוב בשביל הליכה של שעה וחצי. ההליכה מצריכה התעסקות והתארגנות, הגעה מיוחדת למקום מתאים, בבגדים מתאימים, ואפשרות להתארגן גם לשארית היום.

אלא שההליכה מספקת מזג אחר לגמרי של שיחה, ולכן היא שווה את כל הטירחה. כמו בטיול, כמו בקריאה, כמו בספורט, כמו בחיבוק, כמו בבישול: הליכה היא דואינג וביאינג גם יחד. ההליכה משחררת מקבעונות, מהנוקשות, שמייצרת הישיבה הקבועה, היא מכניסה משב רוח של קלות, של שינוי, מעצם התנועה במרחב. היא מאפשרת לדבר, ולפעמים היא מאפשרת גם לא לדבר, לתת למחשבות לנדוד, עניין חשוב בפגישות, שמייצר אי נוחות רבה בפגישות פנים אל פנים. האגביות, לכאורה, שבפגישות ההליכה, בלי הלחץ שקיים לפעמים, להביא בעיות, למשל, להכנע למבנה ידוע של פגישת ייעוץ, מפנה מקום לשיחות מסוג אחר. ההגנות הידועות מתמוססות, המחשבות שנודדות לפעמים חוזרות עם תובנות חדשות לגמרי. בשיחה נפתחים מרווחים, שמאפשרים לסוג אחר של מחשבות לעלות. פתאום הטלפון מושך הרבה פחות, אם בכלל.

אם הפגישות במשרד ממקמות לפעמים את היועצת כמומחית תוכן (מומחית באסטרטגיה, במנהיגות, בתהליכי עבודה), ופגישות שלא נערכות סביב שולחן כתיבה מרמזות לפוזיציה הטיפולית, ובה היועצת היא מומחית לתהליכי שינוי פנימיים ובין אישיים ומיכל עבורם, בפגישות הייעוץ בהליכה מתחדד תפקיד אחר, חשוב: היועץ כמישהו לרוץ איתו; במקרה שלי – היועצת כמישהו לצעוד איתה.

ועוד דבר: אם בחדרו של המנהל, המתייעץ הוא קודם כל מנהל, ואחר כך כל השאר, ובחדרה של היועצת המתייעץ הוא קודם כל אדם בתפקידו, הרי בשדרות, על חוף הים, בפארק, במקום שבו תצעדו יחד – יועצת ומתייעץ, יועץ ומתייעצת, שניכם תהיו קודם כל אדם בעולם. כי אמנם הנושא והמטרה הוא עבודה, עסקים, תפיסת תפקיד ויחסים, אבל ככה זה כשרואים מול העיניים אנשים ברחובות, הורים עם תינוקות, קבצן וגם: עצים, שמיים, ירוק, רוח, ים. חוזרים להיות אדם בעולם. הפרספקטיבה מתרחבת, ההליכה מכניסה לייעוץ לייעוץ אוויר, תנועה, גמישות, רוח ושאר רוח.

אה, וזה גם מרזה. בקטנה.

סקליביליות

הבעיה המרכזית עם העניין הזה, זה שזה כל כך משמח, שמיד עושה חשק לשכפל אותו, לעזוב את המשרדים, את בתי הקפה, ולהתחיל ללכת. אבל ייעוץ בהליכה הוא לא פרקטיקה סקלבילית*.
אולי בסן פרנסיסקו, או בכל מקום אחר שבו מזג האוויר נעים ומאפשר במשך כל השנה. כאן, בישראל, ייעוץ בהליכה מתאים בעיקר לתחילת היום (ובקיץ לראשיתו המוקדמת מאוד. יש ימים שבהם אני לא יכולה לצעוד אחרי תשע בבוקר) או לסופו. אבל יותר ממזג האוויר, חשוב לבדוק את המזג הייעוצי: לשקול את התאמתה של פגישת הייעוץ בהליכה למתייעץ, ליועצת ולשלב בתהליך הייעוץ שבו הם נמצאים. צריך להיות קשובים וגמישים, למזג האוויר, למצב העניינים, למצב הרוח. כן, גם בייעוץ בהליכה – המדיום הוא גם המסר. וכמו תמיד בתהליך הייעוצי, חשוב לבדוק יחד, אחת לכמה זמן, שלא רק המטרות של הייעוץ מושגות, אלא שגם הדרך טובה להולכים בה.

 

הדימוי הראשי: Walk in Argenteuil, Claude Monet, מודפס על ארנק

* תוספת בעקבות הערת אחד הקוראים: סקליביליות, על פי ויקיפדיה, היא היכולת להתמודד בצורה אלגנטית עם כמות הולכת וגדלה של עבודה, או היכולת לגדול כדי לתת מענה לגידול בכמות העבודה. ה"אלגנטית" במקור. ולעניינו: היכולת להפסיק עם העניין הזה של פגישות בישיבה ולהעביר את היומן לפגישות הליכה.

11 תגובות

  1. איתי הגב

    יפה!
    ואני עוד עובד ליד הים. חייב לעשות את זה יותר.

  2. יוסי קורן הגב

    תודה על פוסט מרחיב ומפורט.

  3. מאיר הגב

    הכל הבנתי, אבל מה זה סקלבילי?

    • כנרת

      תודה ששאלת! המילה הזאת הפכה להיות כל כך מידבקת ששכחתי שהיא די ספציפית ופרטית וממילא לא משמשת במובנה המקורי לחלוטין. ויקיפדיה אומרת:
      סקאלביליות, או סקייליביליות, או סילומיות או מדרגיות:
      "היכולת של מערכת, רשת או תהליך, להתמודד בצורה אלגנטית עם כמות הולכת וגדלה של עבודה, או היכולת לגדול כדי לתת מענה לגידול בכמות העבודה".
      המהפכה התעשייתית בעצם חתרה לסקאלביליות, כלומר במקום שנגר אחד יוכל לייצר שולחן בשבוע, פס הייצור שלצידו עשרה אנשים יוכלו לייצר עשרה שולחנות ביום. כלומר להגדיל את התפוקה מבלי להגדיל את התשומות באופן דומה.
      תודה על ההערה, אוסיף גם בגוף הפוסט.

  4. שני הגב

    נהניתי מאד לקרוא כנרת, תודה. אהבתי את החשיבה על הsetting בכל מקום, וגם על מה שקורה איתו בעולם היום ובכלל. באופן אישי – אני מהחובבות של פגישה של שעה טיפולית בקליניקה, אבל כמו שכתבת, מה שמשנה (מאד!) היא החשיבה מסביב.

    אגב, יש עכשיו גם טרנד מתפשט של טיפול פסיכותרפי בהליכה\ריצה, על אותו משקל, אני מניחה שאת מכירה.

  5. לינור הגב

    תודה רבה היה מעניין מאוד לקרוא וגם העביר את הזמן בפקק אינסופי.
    עושה חשק לנסות את זה….

    מעניין לשמוע איך זה נחווה על ידי הנועץ – מה זה שינה אצלו?? והאם ניסית זאת עם עוד מנהלים….

    • כנרת

      מקווה שאת לא הנהג! אבל אין ספק שלקרוא על הליכה בפקק נשמע כמו מים חיים לצמא.

    • כנרת

      אני לא יכולה להגיב על מתייעץ ספציפי, כמובן. יכולה לומר שמניסיון בכמה תהליכי ייעוץ כאלה, זה מתאים לתהליכים ותיקים ומכניס להם חיים חדשים. זה פחות מתאים בעיני לתהליכי ייעוץ ותיקים שבהם צריך לבסס עוד אמון ואת ההבנה של מה יכול הייעוץ לתרום, אבל זאת אמירה כללית ואם יש מתייעץ שמרגיש שזה יהיה לו טוב, אפשר לנסות פעם-פעמיים-שלוש ולראות אם הפגישות מועילות בתצורתן.
      לגבי השפעת ההליכה, ניסיתי לתאר בפוסט עצמו. אני חושבת שזה מעט מקליל את כובדם של הדברים, מכניס אוויר ועוד אפשרויות להתבונן על הסיטואציות מאלו שנפתחות מאליהן בייעוץ סטנדרטי.
      נניח, שיחה שמתחילה בעדכון על סיכון הרווחיות. כשהיא מתרחשת בלשכת המנכ"ל, היא נשמעת כמו הדבר הכי חשוב בעולם, שלא לומר הדבר היחיד בו. לעומת זאת, כשמשוחחים בתנועה על הפגישה האפשרית ברווחיות, כשמסביב תינוקות והורים, כלבים והומלסים, עצים ואולי אפילו ים, אפשר פתאום להתבונן בסיטואציה מעוד כיוונים, ולמצוא בה עוד פנים ואולי גם פתרונות. אני חושבת שזה מרכך, מרחיב את האפשרויות נותן מקום לתחושות הגוף ומעורר מחשבה.

      אה, וממה ששמעתי, זה ממש משמח חלק מהמתייעצים. פשוט ככה. וגם את היועצת.

  6. מעין אלכסנדר הגב

    רעיון מעניין. שמעתי על קונספט של פגישות עבודה בהליכה (סטיב ג'ובס מאוד אהב לקיים ככה פגישות ודיונים), ואני תוהה איך זה יכול לעבוד ולתרום לפגישות יעוץ.
    איך את מתמודדם עם זה שאי אפשר לסכם (נושאים וגם החלטות להמשך) במהלך הפגישה? בפגישות יעוץ משרדית את מסכמת תוך כדי הפגישה?

    • כנרת

      תודה, מעין.
      זאת שאלה טובה, ואכן, כשצריך למשל לתכנן תהליך סדנאי, ורישום עוזר לי בבנייתו, אני מציעה שנשב. התשובה הקונקרטית היא שאפשר לכתוב פתק באייפון. אבל השאלה העקרונית היא על תפקיד הכתיבה בפגישות ייעוץ; הכתיבה של היועצת, הכתיבה של המתייעץ.
      אני כותבת רק לפעמים, ומטעמים שונים, אולי פעם אכתוב על הכתיבה בייעוץ. אבל בגדול, אפרופו הביאינג והדואינג, המטרה מפגישת ייעוץ בכלל, היא לצאת עם תובנות, ורק לעתים עם משימות קונקרטיות. כך שדווקא אי הכתיבה, העדרו של פנקס המשימות, יכולים לפנות מקום.
      אם איני טועה הדס גרופר שכותבת טור מעניין על טיפול משפחתי, התיחסה לא מזמן לשאלת הכתיבה בטיפול.

השארת תגובה