זום אאוט // טור שני ב"שותפה סמויה", טור הניהול במגזין G, גלובס, מאי 2020

זום אאוט // טור שני ב"שותפה סמויה", טור הניהול במגזין G, גלובס, מאי 2020

1. מוכרחים להיות שמח, שמעתי. בימים שעוד נכונו לנו, כשכולנו נהיה בריאים והמשק יתאושש, נוכל לשלב עבודה מהבית גם בלי הוראות מגבוה. עובדים ומנהלים יוכלו לחשוב בשקט, לחתוך בזמני הנסיעה, לנוח קמעה מהתגובתיות שנדרשת מהם במשרד, לתת לרעיון טוב לתפוח בראש כשמחמצת תוססת לה על השיש, לאוורר קצת את המשרד מנוכחותם ואת התפיסות הרגילות, כי משנה מקום משנה נקודת מבט.
אבל מוכרחים גם להיות מציאותיים. בחודשיים האחרונים, בעתיד הקרוב וכל עוד מערכת החינוך לא חוזרת לעצמה, העבודה מהבית היא מלחמה על משאבי זמן, מקום ובעיקר קשב, ותמרונים אינסופיים בין ההודעות, פגישות העבודה, הילדים, המורים של הילדים, המחשבים של הילדים, ההנחיות שיוצאות חדשות לבקרים והמשלוחים מהסופר.

2. לפרקים נדמה שכולנו באותה סירה. כשמדברים על הלחץ מהעבודה, ההפרעות בקליטה, התאבנות הגוף מול המסך, סיר הלחץ המשפחתי והלימודי, הפרפטום מובילה של הבישול והאכילה – כולם מהנהנים בהזדהות. למי מאיתנו לא נדחף לפריים ראש ילדי חמוד, מתרפק, או קצה קצה של ערימת הכביסה המאיימת לכלותנו. אלא שזאת אשליה אופטית, נוחה, מרגיעה.
גם בקורונה, כל אחד אומלל על פי דרכו. יש מי שיש לו בבית חדר עבודה עם דלת, ומי שלא; מי שצריך להוכיח שהוא חיוני בעבודה, ומי שחיוניותו לא מוטלת בספק. מי שבמאה המטרים שלו אספלט ובתים ומי שהולך בשדות. יש מי שיש לה מי שיגרור מהפריים את הראש הילדי ברגע שהוא מפסיק להיות חמוד ומתחיל להפריע ומי שלא יכולה לקבוע שיחות עבודה ברוב שעות היום בגלל אותו ראש ילדי, שהפסיק להיות חמוד אי אז באמצע מרץ.
בעלי המשפחות סובלים מצפיפות וריבוי משימות מעיק, במשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים המתח מהפעלת הילדים בלתי נסבל, במשפחות שבהן אחד מבני הזוג חול"ת או פוטר או נסגר – החרדה גועשת; אצל חד הוריות לילדים קטנים התקופה היא שילוב של טירונות וחידת היגיון ובמשפחות מורכבות – המורכבות עולה על גדותיה. לכולם נדמה שזה הזמן לקנא ברווקים, אבל הבדידות, מתברר, יכולה להיות קשה ומסוכנת, בטח בענן של חרדות קיומיות.
נדמה לנו שאנחנו יודעים היטב עם מה מתמודדים העובדים לצידנו, במיוחד בישראל, שמתהדרת בקרבה גם במקום העבודה. אבל המרחק בין לדעת על מצבו של האחר ובין לדעת אותו לעומקו, הוא גדול, ועכשיו יותר מתמיד. חבר סיפר לי שעכשיו הוא מבקש מעובדיו סיכום יומי. באחד מהם נכתב: 'היום עבדתי רק חצי יום, כי אשתי ילדה'. תשעה חודשים שלמים לא נטמן ביניהם רמז מטרים לבשורה המשמחת הזאת.
ממילא, הידיעה היא לא רק עניין של נתונים. גם לאמפתיה יש קצה, ליכולת ההכלה יש גבול, ושתיהן קצרות במיוחד בימים כאלה. וכך, חד הורית לא חד הורית, בשלב כלשהו נגמרת לארגון ומנהליו הסבלנות לתפוקה הפוחתת, לפתיל הקצר, לתקשורת המקוטעת, להסברים שנולדים כסיבות מצידו האחד של הקו ומתים מעברו השני כתירוצים. וכך, באותו צוות ממש יש מי ששט בסירה מיטלטלת כשבסירות שלצידו המים מגיעים לברכיים.

3. טגן ערבב של תפקידים וזהויות. עבודה מהבית ממיסה – לפעמים בחמימות, לפעמים בחומצה – את אותו קרום שקוף, דקיק וחדיר, שמתוח בין הבית לעבודה. ההליכה לעבודה מאפשרת להתנתק ולהתאוורר מאתגרי הבית ולהיפך, ועכשיו – הכל ביחד, בערימה אחת גדולה ולא תמיד שמחה. הכנסנו את העבודה הביתה, ובלית ברירה אנחנו מביאים איתנו את הצרות לעבודה. ובסופו של דבר, הקורונה ממיסה גם את ההבחנה בין מי שאנחנו בבית למי שאנחנו בעבודה.
ההיתוך בין בית לעבודה לוקח את התפקידים השונים שלנו – הורים, בני זוג, עובדים, מנהלים – קוצץ אותם דק דק ומקפיץ אותם יחד על אש גבוהה. זוכרים, בגיל ההתבגרות, איך בין הקשרים חברתיים שונים הייתם משנים שפה, נימה, אפילו שפת גוף? איך הרגשתם עירומים כשדיברתם עם ההורים שלכם ופתאום תפסתם שהחברים רואים אתכם, או להיפך?
אז כזה, רק שהפעם הפערים מונחים בין האופן שבו אתם מדברים לילדים שלכם, לבני הזוג, לבוס, לעובדים, למורים ששולחים דרישות בזום. כולם צופים בכם בלייב, כל הזמן, כולם גם רוצים מכם דברים, כל הזמן. לרוב, דברים סותרים.
הייתי שמחה לספר על רכות שנמסכת לתוך האינטראקציות של העבודה כשהן קורות מהבית, אבל בגלל העומס וחוסר היכולת להציב גבולות, מה שנשאר מהמפגש בין השנייים הוא פיזור, קוצר רוח או הבלגה מאומצת. אף פעם לא נעים לקבל ביקורת מהמנהלת שלך או הנחיות מפורטות מדי. אבל לקבל את אלה בשיחת וידאו, שהיא איכשהו תמיד קולנית ומהדהדת מדי, כשאת יושבת במטבח, מוקפת בבני המשפחה שלך, זאת כבר חוויה לא נעימה במיוחד. גם המנהלת, מצידה, נחשפת, אם תרצה או לא, בפני בני המשפחה שלה.

4. שיראו שאתם רואים. אז ממברנות נמסות ועדיין אין קוסמטיקאיות, ואף פילטר לא יצליח לשפר את עור הפנים המכורכם מדאגות ומג'אנק פוד. אבל לחציית הגבולות יש גם צד שני.
תהליכים של פיתוח ארגוני מבקשים, בין השאר, לפתוח צוהר לצדדים אחרים בחיים של האנשים שאנחנו עובדים איתם. אחת התוצאות החשובות של סדנאות פיתוח צוות הנהלה למשל, היא התקרבות וחשיפה, מתוך תפיסה שהפלח הצר והקבוע של העצמי המקצועי שאנחנו מביאים איתנו לעבודה, מחמיץ הרבה חלקים שטוב יהיה אם נכיר בהם במקום העבודה ונרשה לקולגות שלנו להכיר בנו: שאיפות ורגישויות, ניסיון מתפקידים קודמים, יכולות שנדמות זרות לעבודה.
אז הנה, במקום סדנאות של אאוט דור טריינינג, החיים זימנו לנו אין דור טריינינג. עכשיו אתם יכולים לדעת גם איך מתארגנים חברי ההנהלה במצבי משבר וגם איך הם נראים בטריינינג. זה לא תמיד פוטוגני, כי זאת האמת, או לפחות נתחים יותר גדולים שלה. אבל יש בה ערך, באמת, ובעיקר באופן שבו מתבוננים בה.
הצורך שיראו אותנו הוא צורך טבעי, שאנחנו סוחבים מינקות גם לעבודה. אפשר לראות באחר את הטעון שיפור; דחף התיקון והביקורת הוא קמאי מכדי לשרש אותו מהשיח הניהולי. אבל כדי שנהיה במיטבנו עדיף שיראו אותנו באהדה, בהבנה, במידה מסוימת של סלחנות. באור טוב וחומל, כולנו יפים קצת יותר.
איכשהו, הרוב עובד: המשימות נשלחות במיילים ואפשר לעקוב אחרי התקדמות הפרויקטים בפגישות הרחבות. אבל הקשר המעמיק, המטפח, הדואג, זה שעומד בבסיס החיבור בין אדם למנהל שלו, למקום העבודה שלו, הוא הראשון להעלם בעבודה מרחוק.

5. אבל עדיף להקשיב.
הרי נדמה שזה מה שאנחנו עושים כל הזמן, להיות בקשר. אפילו האפי האוורז כבר נעשות בוידאו ובהצלחה לא מבוטלת. אלא שאמצעי התקשורת בעת הזאת מתעתעים. ווטסאפ הוא נוח וקל לתפעול, אבל לא מאפשר נימה וסבטקסט וגם לא תיעדוף. הוידאו, מצד שני, עשיר במידע, לכאורה, אבל הוא מדיום מתסכל. לא רק בגלל התקלות, חוסר סינק וחובת הייצוגיות, אלא בעיקר בגלל העדר קשר העין בין המשוחחים.
כל אחד בדרכו, ווטסאפ ושיחות וידאו, מסכנים את הרגישות לאינטונציה ולמצב הרגשי שמאחוריה, ושניהם ממסכים את אחד האתגרים האנושיים של התקופה הזאת: הקשר, שהוא לבו של הניהול.
הרשו לי להמליץ על טכנולוגיה אחרת, שמאפשרת שיחה רצופה בלי תקלות, הקשבה לנימות הקול, ואפילו לזוז קצת תוך כדי: טלפון.
לישיבה של יותר משלושה-ארבעה משתתפים וידאו הוא כנראה המדיום הנכון, שעוזר לדעת מי אמר מה וגם לשמור על הקשב. אבל לשיחות מצומצמות מאלה – דברו בטלפון. בטח לחשובה מכל, זאת שבה תבדקו מה שלומם.
הטלפון מאפשר אינטימיות, גם מבני הבית. בטלפון אפשר להשמיע נימות ולשמוע אינטונציות. עם הטלפון אפשר גם לזוז, גם אם מדובר במאה מטר, הלוך וחזור. ואני שומעת אתכם, אתם כלואים בבתים, אתם כלואים בריבועים קטנים של זום או בלוג'ינס, או טימס, או מה שזה לא יהיה. אתם כלואים על ספה, או על הכסא המשרדי. שיחות ייעוץ שעשיתי מאז שהתחיל כל זה היו טובות במיוחד כשזזנו שנינו, יועצת ומתייעץ, כל אחד צועד סביב הבית שלו, ברדיוס של מאה מטר. אתם צריכים לזוז, ולא רק הסגר – גם הוידאו וגם הווטסאפ מקרקעים אתכם.
אסור להתחבק, אבל שיחה טובה היא כזאת שבה אפשר לשאול כדי להקשיב, לספר כדי לשתף, לדעת ברגע נתון מה באמת שלומו של האחר, ולפרק זמן מסוים לפחות, לחזור לחתור יחד, לאותו כיוון, באותה הסירה.

* לכל הפוסטים בנושא מנהיגות בימי קורונה

* לכל טורי "שותפה סמויה", במדור הניהול במגזין G של גלובס.

השארת תגובה