עכשיו אתם: על כתיבה והתפתחות מקצועית

הפעם אתחיל הפוך:

פינת הגאון

א. פתחו בלוג

ב. כתבו פוסט

 

ג. חזרו ל-ב.

אני נגד שידול אנשים לכתיבה, באותה מידה שאני מתנגדת לשדל אותם לעשות ילדים. בשני המקרים המדיניות שלי היא: אם אתה לא חייב לעשות את זה, אל תעשה את זה. גם ככה עושים את זה יותר מדי, גם ככה אף אחד לא קולט כמה זה עולה לנו ושאהבה זה בעצם כואב.

עם זאת, לכתיבה (ולתיעוד באופן כללי) עשוי להיות ערך עצום בעבודה. כתיבה ותיעוד מאפשרים לצבור את הקילומטראז' של העבודה ושל החיים באופן נראה לעין, לתעד חלקים ממנו, לנתח אותו, ללמוד ממנו, לפתח את התורה המקצועית ולנסח במילים מה שנעשה באופן אינטואיטיבי. וכן, אם זה ממש טוב – עשוי להיות לזה גם ערך שיווקי ושל מיצוב בשדה המקצועי.

כתיבה, כמו כתיבה, מאפשרת לקחת את הטריוויאלי שבעבודה ולמצוא בו את הסיפורים, להזהיר נקודות אור באפרוריות השגרה, לעשות מטעמים מהיום יום הזה, עמוס ההתמודדויות, עמוס העומסים.

"אז אחרי שכלו כל הקיצין פתחתי כזה פה עכשיו בסניף השחורים של משרד הפנים בבני ברק עד שהביאו את האחראי של האחראי של האחראים. לידו השוער כבר דיבר יפה והציע לי ולבחור האריתראי שאני מייצגת כוס מים, בכל זאת ייבש אותנו שעה בשער. הויכוח היה קטן מאוד ופרוזאי מאוד, סתם מימוש קטן של זכות שולית עבור הנותן ואולי הרת גורל עבור המבקש. בכניסה כבר התגודדו כל הגברים – גברים האלה שמנהלים שם את העניינים. הם לבושים בשכפצים בצבע פוספור ועל החגורות תלויים להם כל מיני מכשירים. משקפי שמש מסתירים את עיניהם בגוונים שונים ומסנוורים וקולם מתכתי. אני מסבירה לכל אחד מחדש מה נחוץ לי והם בשלהם. תלכו תבואו בחמישי. בסוף מגיע האחראי הראשי. כבר ישבתי מולו באינספור הליכים והוא מקבל אותי במאור פנים. חבורת הגברים-גברים מתכרכמת מהיחס המשובח שאני זוכה לו. וכשהמנהל שמע מה אני בסך הכל מבקשת חותם לי מיד וזימן אותנו לחמישי, אבל הפעם באופן שלא מותיר פתח לספקות או משאיר שוליים של סכנה. השוער, שקודם צפצף בקשר ״יש כאן עורכת דין שמסרבת להתפנות״ כאילו אני לפחות מפגינה בכיכר העיר בפתח תקווה ולא פשוט עושה את העבודה שלי, אמר בסוף בשקט לחברו ״שרפה שעתיים זאתי עד שקיבלה את החתימה״. ״נכון״ אמרתי לו ״אבל עכשיו הלקוח שלי לא בסכנת מעצר מיותרת רק בגלל שלא הכנסת אותי היום״. חג שבועות שמח לכולם, חג מתן תורה על הר סיני, שבה נכתב לא תונה את הגר. אם מוחמד ובאת כוחו לא יצליחו להגיע אל ההר, ההר יגיע אליהם".

בפסיכולוגיה קוראים לזה וינייטות: פכים מתוך חיי היומיום, סלסול קטן שמספר משהו על התמונה הגדולה. עו"ד תמי לימון, שעוסקת בזכויות אדם ונוער בפלילים, מספרת על העבודה בעמוד הפייסבוק הפרטי שלה, ודרכה, עבודתו של הסנגור הפלילי נשמעת לא רק מרתקת, אלא גם חשובה. תמי היא ברוכת כשרונות, ביניהם כתיבה ותרגום. לא רק שהיא יודעת לזהות את הוינייטות, היא גם כותבת אותן מצוין, ואני מהמרת שאפילו די במהירות.

אבל יש מיליון דרכים לכתוב על העבודה, ולא כולם חייבים לדווח על עבודתם בנסים-אלוניות תאטרלית. נכון, אני משוחדת, אבל "פנימה", הבלוג של רונית כפיר, חברתי, הוא דוגמה מעולה וכיפית לכתיבה מקצועית. נכון, אם כל בית צריך מרפסת, הרי שכל מעצבת צריכה אינסטגרם, ורבות מהן, ולא משנה מאיזה תחום, מעלות תמונות פוטוגניות פחות או יותר של עבודתן ומרכולתן.

אלא שרונית לא כותבת רק על מגמות בעולם העיצוב ושובו של הצהוב או הזהב או הירוק יער (בקרוב אצלי), ומספקת מדריכים שימושיים לתכנון (הארון, המטבח הביתי, חדר הילדים). היא גם מעמיקה ומרחיבה, ומשתמשת בפלטפורמת הבלוג לנושאים שחשובים לה באופן אישי ורעיוני, כמו למשל אקולוגיה, חינוך וחיי המשפחה, תהליכי העיצוב והעבודה עם לקוחות. רונית כותבת כמו שהיא מעצבת: מתוך תפיסה מעמיקה של היסודות שמשפיעים על החיים בבית (שהם עמוקים מני הצבע האופנתי התורן), ועם זאת בקלילות שלוקחת בחשבון שהכל הוא הכל הוא זמני.

כתיבת הבלוגים (היום רונית כותבת באקסנט ובאתר הפרטי שלה) מחייבת השקעת זמן גדולה, זה ברור, אבל הם עזרו לה לא רק להשמיע את הקול המקצועי שלה, אלא לעצב אותו. הם לא רק קנו לה מקום בתחום המקצועי (חשוב במיוחד למי שזהו לה המקצוע השני, אחרי קריינות הרדיו), אלא גם יצרו פלטפורמה לשיח רצוף עם לקוחות ועם קולגות בתחום. כהמשך טבעי, רונית היום מרצה בפני מעצבות ועצמאיות מתחומים שונים, עוזרת להן למצוא את הקול המקצועי ואת הגבולות העסקיים שלהן.

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר והיה מאושיות האינטרנט הישראלי, כשייסד, עם שותפים לדרך, את "רשימות", אתר הבלוגים המיתולוגי ואת "קונספציה". היום הוא פסיכיאטר מומחה והבעלים של מרכז רזולוציה ליישומים פסיכולוגיים מתקדמים. כמי שצמח במקביל בשני השדות, הטיפולי והאינטרנטי, לא פלא שלוינסקי הוא בעליו של הבלוג המעולה "דברים שעוברים לי בראש – מחשבות על נפש, טכנולוגיה וכל הדברים שביניהם". באתר שלו אפשר להשתמש כמדריך למטופל הפסיכיאטרי, ויש שם עצות לסובלים מחרדות, דיכאון והפרעות קשב. אבל אפשר גם לקרוא בו כדי להרחיב את הדעת בנושאים שעל הפרק בטווח הרחב שבין פסיכולוגיה לטכנולוגיה, כמו עתיד הפסיכיאטריה וסוגיית מיחשוב התיקים הרפואיים.

גם דנה דורון היא רופאה, אבל הטורים שלה ב"המקום הכי חם בגיהנום" הם דוגמה לכתיבה מקצועית מסוג אחר לגמרי. ד"ר דורון היא רופאה מתמחה והיא כותבת מנבכי מחלקות השיקום שבהן היא עובדת. הטורים שלה, הכתובים בכישרון רב ובגילוי לב, הם חרך הצצה נדיר במערכת הרפואית: עינית המכוונת ללבה של רופאה, שאינה יודעת הכל, שטועה, שרואה את החולים ואת משפחותיהם אבל גם רואה את אזלת היד האנושית, המערכתית, המקצועית. דורון כותבת על ההתמודדות עם המוות, עם הזקנה, עם העייפות, עם הטעויות, עם התוקפנות של חולים, עם החדירה שלהם לפרטיות שלה. אם צריך לסכם את הכתיבה שלה במילה, הרי שהיא כותבת על היות הרופאה אנושית.

אני אוהבת דיווחים מלב המאפליה, הם לעתים קרובות נוקבים, חודרי קרביים וחשובים. אבל אני מחבבת גם בלוגים שמחילים את תפיסת העולם המקצועית שלהם על – ובכן, על העולם כולו. קצת שתלטני, כן, אבל מאיר הכל באור חדש. כזה הוא הבלוג של ויטלי מיז'יריצקי, Uxtasy. ויטלי הוא פסיכולוג קוגניטיבי ומאפיין חוויית משתמש. וכך הוא כותב על עצמו:

"את הבלוג התחלתי כשעבדתי כמהנדס אנוש בחברת UI הנדסת אנוש וכתבתי את בלוג החברה, והמשכתי אותו בחברת נטקראפט. לצערי לא הצלחתי לעדכן אותו בתדירות שרציתי. הגעתי למסקנה שכדי שאוכל לעשות זאת, הבלוג צריך א' – להיות פרטי, ב' – להיות על פלטפורמה יותר ידידותית, ו-ג' – להקרא בשם שמהווה משחק מילים ממש מטופש על המושג UX".

וכך, כבר ב"אודות" מעניק ויטלי את השיעור הכי חשוב בבלוגינג מקצועי (אם לא בבלוגינג בכלל): כתוב על מה שמעניין אותך, בחר פלטפורמה נוח ואל תשכח להצחיק את עצמך מדי פעם.

אבל חוץ מזה, ויטלי קורא בעיניים של מאפיין UX תפריט של פסטות, טורים בעיתונים, מדשאות ותהליכי עבודה, וטבע את שם המדור הכי מגניב שנתקלתי בו לאחרונה: "קישור דה ז'ור". לאמור: תצחיק את עצמך מדי פעם, אבל אם תצחיק גם את קוראיך בדרך – יותר עדיף.

ואגב כך, פינות זה באמת שוס: מקל על העבודה (כי לא צריך להמציא הכל מחדש כל הזמן), ויוצר מוכרויות וציפיות אצל הקוראים. הפורמט הוא המלך, למשל אצל שלי גרוס, המלבישה (שגם זה היה יכול להיות בלוג עבודה מעולה, לו שלי היתה מלבישה). בדיוק כמו האידיאולוגיה האופנתית של שלי, גם בבלוג שלה הפריטים הם תמיד וריאציה חדשה על אותן גזרות וצבעים. "עשו לי את השבוע", "איפה הייתי ומה עשיתי", "לא הייתם צריכים" תופסים את רוב רובו של הבלוג, וכיף לפגוש אותם בכל פעם מחדש.

בחזרה לפינת הגאון או איך עושים את זה באמת

נכון, הדוגמאות שהבאתי כאן הם של בלוגים מקצועיים, והם בין השאר, מעולים לא רק בזכות המקצועיות של בעליהם, אלא גם בזכות יכולת הכתיבה שלהם. רונית כפיר היתה אשת תקשורת לפני שפנתה לעיצוב, דנה דורון היתה בגל"צ, ותמי לימון היא לא רק עורכת דין, אלא גם מתרגמת.

אבל לא כל כותבי הבלוגים המקצועיים הם כותבים מקצועיים או מחוננים. חלקם פשוט כותבים, רובם משתפרים עם הזמן. נכון, חשוב מאוד, ובעיני דקדקנית כמוני קריטי ממש, שכל טקסט שעוזב את מקלדתכם לעבר העולם, יהיה, קודם כל, בעברית נכונה, ושנית, ידגמן את הרמה המקצועית שאליה אתם שואפים. כלומר – בלי שגיאות כתיב וטעויות בדקדוק (צמרמורת חלפה בגווי התפוס ממילא) ועם רמה סבירה (כלומר גבוהה) של עברית, שמתאימה לכם, לתחום ולקוראים.

התוכן הוא המלך, היום, וכל מוצר ושירות חותרים היום ליצירת אישיות תוכן אינטרנטית כמו שמחשלים לעצמם לימון, כפיר, לוינסקי, דורון וגרוס. מותגים מוכנים להשקיע בזה הרבה משאבים, כלומר – זמן וכסף (הנה, כאן מסבירים בדיוק למה). רבים מעדיפים להטיל את מלאכת הכתיבה על כותבים מקצועיים, מה שנקרא היום "אנשי תוכן". בעיני זו טעות, כי עם כל המאמץ, חוסר האישיות מבצבץ מבין השורות (וגם המאמץ). זה לא אותו דבר. נכון, זה ייקח להם עשירית הזמן מכם, וזה בטח יהיה נכון יותר דקדוקית. אבל התוצאה הסופית תחסר את המימד האישי האמיתי (חיקויים זועקים את זיופם למרחקים) ואת העומק המקצועי שיש רק לכם.

אז מה בכל זאת עושים? במקום לשלם למישהו שיכתוב בשבילכם את התכנים לאתר, שלמו לו כדי שישכתב ויערוך אתכם. פי שניים עבודה? נכון. פי שלושה ערך.

פתרון אחר, והוא בעיני עדיף פי כמה, הוא למצוא דרכים נוספות ליצור תוכן מקצועי טוב. חפשו אמצעים שבהם אתם יכולים לשלוט, שיהיו זמינים לכם, שאתם מוכשרים בהם, שמהם אתם יכולים ליהנות. מי שאוהב (ויודע) לדבר יכול לפתוח פודקאסט. מי שיודע ואוהב לצלם – יכול לפתוח חשבון אינסטגרם, גם אם הוא לא מעצב (אני לא מקשרת פה מפאת שימור הקוראים, אבל יש חשבונות אינסטגרם מהממים, במובן המקורי של המילה, של מנתחים פתולוגיים. תאמינו לי. או חפשו בעצמכם).

כל אלה אכן לוקחים המון זמן (שמונה בערב עכשיו ואני במשרד עדיין, כן? דוגמא אישית), אבל שווים זהב.

וזכרו את חוק הריקורררסיה: החזרתיות מנצחת. בכל פורמט שבו תבחרו, כל עוד תקפידו ותתמידו, השיפור והשתכללות ייקרו מאליהם, ויווצר אוסף של רעיונות מקצועיים, תובנות, נקודות בזמן, הישגים, אבני דרך.

 

למתקדמים באמת: בלוג ארגוני

עם כל הכבוד ל"עשו זאת בעצמכם" שאני מעודדת כאן בפונפונים מונפים, הכי מעניין יהיה לעשות זאת בעצמכם, אבל כולכם יחד. כלומר: להקים בלוג מחלקתי. או אגפי, איך שקוראים אצלכם ליחידה הזאת שמורכבת מאנשי מקצוע שעובדים יחד למען מטרה משותפת.

בלוג משותף עשוי להיות כלי לפיתוח מקצועי וארגוני, לחזק את שיתוף הפעולה בין העובדים, לחדד יחד סוגיות מקצועיות, ולהתמקם טוב יותר בשדה הארגוני בתוך הארגון  ומחוצה לו. וגם – עיקר שכחתי – זה יכול להיות כיף. להקים יחד דבר בעולם, לחדד יחד את הזהות המקצועית, ליצור פלטפורמה שתהיה מגרש משחקים משותף, מקצועי, אישי יצירתי, שבסופו של דבר יצטבר בה, תוך כדי תנועה, גוף חי של ידע שימושי.

בעקבות הזמנתו של גוף מקצועי באחת החברות שלהן אני מייעצת, בניתי תהליך של הקמת בלוג משותף ככלי לפיתוח צוות מקצועי. אני מחכה לרגע שבו ייבחר שמו של הבלוג, תנוסח תכליתו וייקבעו מטרותיו, יחולקו משימות הכתיבה והעריכה והצוות יתחיל לחקור את האפשרויות הבלתי מוגבלות הצפונות בצעצוע החדש שהם יבנו לעצמם בעצמם. זו, בלי ספק, תהיה תחילתה של ידידות מופלאה.

 

עוד בלוגים מקצועיים מעוררי השראה:

צדק הוא מוצר צריכה בסיסי – מיומנה של עורכת דין קהילתית

רק עוד דף אחד ודי – הבלוג של המתרגמת והעורכת גילי בר הלל

מורה בפיג'מה, הבלוג של ליאת שמרלינג

משפט פשוט, הבלוג של דנה פאר, עורכת דין, על כתיבה משפטית רהוטה ומובנת

ShiftShatil, בלוג קבוצתי (שהוא בעצם די מגזין) של שתי"ל, של הקרן החדשה לשינוי חברתי

הספרנים, בלוג הספריה הלאומית, על גלגולן של יצירות ספרותיות וסיור בנבכי אוצרות הספריה

הבלוג של ליאור פרנקל, סולמות וחתולים, וספציפית הפוסט שמסביר, צעד אחר צעד, איך פותחים בלוג.

 

קרדיט צילום: RawPixel.com

הרישומים לקוחים מתוך: On the Writing of the Insane, 1870.