בשבוע שעבר יצאנו, כל המשפחה, לטיול אופניים. כשעצרנו בגן העצמאות להפסקת שתייה והתרעננות, הרמנו את ראשינו לשמיים וראינו להק ציפורים נודדות. הלהקה המתואמת נראית כגוף אחד מרובה איברים. כל ציפור נדמתה עצמאית וחופשייה, אבל גם חלק ממשהו גדול יותר, שאיתו היא יכולה לחצות את העולם.
אני מהנדסת. בוודאי כבר זיהיתם שאני לא עונה על סטריאוטיפ המהנדס הממוצע בהייטק. המהנדס הממוצע הוא, איך לאמר, יותר זכר. להיות אישה בעולם של גברים זה קצת כמו להיות נמלה בקן של טרמיטים. התפקוד העצמאי סביר (אם לא טורפים אותך), אבל אין ממש תחושת שייכות. ואכן בשנים הראשונות של הקריירה שלי בעיקר עשיתי את המוטל עלי בחריצות וקיויתי להשתלב בתמונה המורכבת והלא מובנת של הסופר אורגניזם שמסביבי. מפעם לפעם זיהיתי עוד נמלים תועות כמוני, ורציתי לשתף אותן בנסיון שלי, רציתי ללמד אותן, “כך לא עושים”.
אבל בתור מה? ולמה שיקשיבו לי?
"בתור את עצמך, והן תקשבנה לך כי הן זקוקות לזה" אמרו לי קומץ חברות תועות כמוני. תחת הגיבוי שלהן הקמתי שני מעגלי נשים במקום העבודה שלי.
"מטרת המפגשים", הכרזתי במפגש הפתיחה, "היא פיתוח אישי ונטוורקינג". כמה נמוך כיוונתי. "נטוורקינג" זה שם קוד למפגש עם אנשים כדי שאולי ייצא לנו מזה משהו. הנושאים שסביבם התנהלו המפגשים נועדו לפתח ולהעצים כל אחת מאיתנו, אבל קודם כל, כמעט בן רגע, נוצר בינינו חיבור כן, פנימי, מעצים ומאחד. ייצרנו שייכות.
את המפגש הראשון בנושא "ביטחון עצמי" סיימתי ללא טיפת ביטחון עצמי, מבלי להבין אפילו אם אני המנחה או המשתתפת. המפגש השלישי בנושא "פיתוח קריירה" התחיל בסבב שבו כל אחת תארה את מידת ההשפעה שלה על נקודות מפנה בקריירה. מטרת הסבב היתה לזהות את הפסיביות שלנו ולתת לנו סטירת לחי מעוררת. בפועל הסבב נשמע כך: "בזכות המפגשים החלטתי לשנות תפקיד", "בזכות המפגשים התעקשתי לקבל משימה מסוימת", "בזכות המפגשים העזתי בפעם הראשונה לבקש העלאת דרגה". זה הרגע שבו הבנתי שקורה כאן משהו גדול ממני.
בתחילה התנהלנו כמו פושעות נמלטות. נפגשנו פעם בחודשיים, בזמן ארוחת צהריים (חלילה לא על חשבון זמן עבודה), בחדרים הנידחים והסודיים של המשרד. לאט לאט זקפנו ראש וגו, הגדלנו את תדירות המפגשים ואנחנו מקיימות אותן בחדר שהכי קרוב לקפטריה. ארוחת הצהריים נשארה, הלהקה אוכלת יחד.
תחושת השייכות והערבות זלגה מתוך המעגלים, זה אל זה והחוצה מהם. הסולידריות הנשית הדביקה גם את אלו שלא משתתפות במעגלים, וגם הן חלק מהמבנה.
מתוך המעגלים קיבלתי חיזוקים אין סוף, אבל מבחוץ עלו תהיות, התנגדויות ושאלות. מי את? בתור מה את מנחה קבוצות? אין לך שום הכשרה מתאימה, אנשים לומדים את זה שנים. נשמע מוכר? זה קצת דומה לשאלות שאני שאלתי את עצמי. אבל עכשיו כבר ידעתי מי אני ובתור מה אני מנחה קבוצות. כבר לא הייתי נמלה בודדת; אני חלק ממשהו גדול יותר. נכון, אין לי שום הכשרה בהנחיית קבוצות. האדם שהמציא את מקל ההליכה לא היה האדם החזק בשבט. הוא גם לא היה בוגר קורס נגרות. הוא נזקק למקל הליכה, הוא ידע מה הוא צריך.
– טל ברקאי היא מהנדסת חומרה בחברת הייטק מובילה, אמא לשלושה, מייסדת מפגשי Win Circle במקום עבודתה, ובקרוב תחזור ללמוד ציור.
בראש הפוסט: יונקי דבש, פרט מתוך רישום של ארנסט הקל (1904).
מחזק ומעורר מחשבה.