ועכשיו, מה עכשיו: דילמת הפרופסור של האוחזים בצמרת

ועכשיו, מה עכשיו: דילמת הפרופסור של האוחזים בצמרת

כן, מאמר מתוך מאקו, מתוך ערוץ שסביר להניח שנבנה כמנוע לייצור תוכן שיווקי. ובכל זאת קראתי אותו בעניין: הפרופסורים הצעירים הכי מעניינים בישראל (ובהן נכללת גם הפרופסורית המבריקה והמתוקה, יחד ניהלנו מחקרים בלתי תלויים בנושאים מכריעים כמו "השוקו החם הכי טוב בתל אביב", כן, אני מדברת אליך פרופ' איילת ברעם. אז המדגם לא היה מייצג, אז מה). סיפור נוסף מרתק הוא של פרופסור מאיה בר-סדן, שמצאה פתרונות יצירתיים במהלך גירושיה, כך שתוכל להמשיך ולהתפתח מקצועית במקביל לטיפול בשלושת ילדיה.

הרשימה כוללת פרופסורים צעירים מאוד, מצליחים מאוד, נשמע שמה שהם חוקרים חשוב מאוד (ולפעמים מאוד מאוד), ולכולם יש אנקדוטות חמודות על חוסר האמון שבו הם מתקבלים בכיתה בגלל גילם הצעיר, ננזפים על ידי המשגיחות בבחינות וכיו"ב.

הם בני 32 עד 44, יש להם מספר גבוה להפתיע של ילדים, ותואר שהוא מעל ומעבר לחלומה של כל אם יהודיה (והכמה הלא-יהודיות שבניהן מופיעים שם). אבל לשאלה הכי חשובה לא הגיעו בכתבה: מה הלאה? מה תעשו עכשיו?

 

 

אז חלקם אולי מעיזים לשאוף לפרס נובל או למדליית פילדס, אולי הם רודפים אחרי גביע קדוש מדעי שאותו ישיגו, אם בכלל, בשלב מאוחר יותר של חייהם. אבל כמעט כולם ייאלצו, במוקדם או במאוחר, להתמודד עם אותה שאלה.

"דילמת הפרופסור" היא בעיה שהגדיר הפסיכולוג עמי פרגו-גופר. היא לא דילמה (במובן של בחירה בין שתי אפשרויות), אלא שאלה קיומית, והיא לא בלעדית רק לפרופסורים, אלא משותפת לכל אדם שהגיע לפסגת הקריירה שלו. באמצע החיים.

השאלה "מה הלאה" היא אחת הקשות, ויותר מזה – השוחקות. כי באיזו מידה אפשר להחזיק מול העיניים מטרות שמצדיקות מאמצים עילאיים כאלה ועד מתי? וכמה זמן יוכלו אנשים, מצוינים ככל שיהיו, להמשיך ולנוע במהירות גבוהה מאוד, בחדות מוחלטת שכזאת, לעבר המטרות שלהם? כמה אנרגיה צריך להשקיע כדי להגיע לצמרות הגבוהות האלה, המחודדות והדקות, המטולטלות בקלות מהרוח? וכמה אנרגיה וכוח התמדה צריך להשקיע רק כדי להישאר שם? והאם מה שנתפס כפסגת השאיפות ממשיך להיות כזה גם אחרי שמשיגים אותו?

התשובות לכל אלה ואחרות לא יהיו בפרק הבא של "בועות", גם לא של ::רווחים::. אלה שאלות עמוקות וקשות וחשובות מאוד, שלשמחתי, עם הזמן, אנשים, גם מצליחים מאוד, מרשים לעצמם לשאול את עצמם, בקול רם יותר ויותר. ולמעשה, זאת אפילו לא באמת בעיה, אלא שלב התפתחותי חשוב בקריירה ובחיים.

לעמי פרגו-גופר, אגב, יש דווקא שתי תשובות לשאלות האלה, מנסיונו הקליני. מי שהצליח מאוד ברמת הקריירה והמעמד, כולל מבחינה כלכלית, לעתים מגלה שהמשמעות טמונה בשני מישורים אחרים:
הראשון הוא המישור האלטרואיסטי, עשייה שמטרתה הבאת תועלת עבור אחרים, או עבור הסביבה.
המישור השני של המשמעות טמון במישור הקשר הבינאישי. מה שהופך מספק ומסקרן גם אחרי קילומטרז' גדול כל כך של עשייה, הוא הקשר הבינאישי, וככל שהוא עמוק ומשמעותי יותר, מה טוב. כך, למשל, חניכה וגידול של אנשים במקום העבודה, הופכים להיות משימה חשובה במיוחד, לא רק כי היא נכונה וכי טוב להצמיח אנשים מתוך הארגון, אלא כי היא מניבה סיפוק וקורת רוח עבור שני הצדדים, ונותנת – גם לצד הנותן, אם לא בעיקר – משמעות.

הניסיון הייעוצי שלי מראה, שדילמת הפרופסור מבוטאת היום ביתר קלות ואפילו בגילאים צעירים בהרבה. מה שפעם נחשב טאבו מוחלט – ביטוי בקול של המיאוס, השיעמום, חוסר התוחלת בתפקיד הנוכחי, היום הופך להיות מכשיר משמעותי בתהליך הייעוץ כדי לעזור למנהל המתייעץ למצוא את השלב הבא בתפקיד שלו, בקריירה שלו, או פשוט באופן שבו הוא מבצע אותם.

כך או כך, זו שאלה שלא די לענות עליה פעם אחת, כי אנחנו חיים בעידן של ריגושים מהירים ומיצוי מהיר עוד יותר, וטוב שכך – כי היא אמנם לא שאלה קלה, אבל היא חשובה והדיון בה מרתק ומשמעותי כלשעצמו.

4 תגובות

  1. רונית כפיר

    מה שנקרא, בעיות של פרופסורים…
    מקווה להשיג תואר שני לפני גיל חמישים :))
    והנה פתרתי את שאלת ה"מה עכשיו" לפחות לשנים הקרובות.
    האבחנה של פרגו-גופר נשמעת נכונה, ובהחלט גם בהקשר שלי.

  2. מעין אלכסנדר

    דילמה מעניינת. הייתי מבחינה בין "דילמת הפרופסור" ודילמת הקביעות". הראשונה קשורה לרמת ידע ומקצועיות גבוהה בתחום מסוים, והשנייה קשורה לביטחון התעסוקתי.
    אולי את הראשונה נפגוש יותר (ובגיל יותר צעיר), את השנייה נראה פחות בעתיד בגלל שינויים בעולם התעסוקה.

  3. חיים ביידנקופף

    אמנם לא סומנתי ע"י אתר מאקו, אבל בתחושתי מדובר בפירמידה של סיפוקים שהנובל בקודקודה (או שלא) אבל ביומיום ניזונים מהבלחות וניצנוצים של כוכבים שפתאום מסתדרים בשורה וחושפים טפח ועוד אחד. אחת לכמה זמן הם מתחברים למשהו מספיק גדול כדי לרוץ לספר לחבר'ה (בתקוה שהחבר'ה ירצו להקשיב). האינטראקציה הבין-אישית מתרכזת בטיפוס משותף במעלה הפירמידה. ואסיים באנקדוטה: כשאמרתי למלצר במקונג (חריף!) השבוע שאולי ממכון וייצמן אנחנו מכירים (כי בעוונותי לא הייתי בל בוי) הוא התרצה וסיכם שאני בטח עושה תואר שני עם אחד משני חבריו שם. גם סוג של סיפוק

  4. דנית גד

    מזדהה מאוד. במגזר שאני עובדת בו (הייטק) הקצב גבוה ותובעני וקצת מאלץ לבלוע את העוגה בחתיכות מאוד גדולות ושובע מהיר. זה מייצר גם אתגרים בלנהל את זה מול העובדים מבחינת מה הקפיצה הריאלית הבאה. אבל כן – אולי זה הגיל ואולי זה השלב – מאוד מזדהה עם השאלות החשובות האלה ומזכירה לעצמי שגם להמציא את עצמי מחדש לא חייב להיות בווקטורים שאני מכירה רק ש "גדול יותר חשוב יותר חזק יותר" אלא אולי אחר במובנים אחרים ובווקטורים שאני טרם מכירה.