האמת היא תמיד נקודת מוצא טובה. ובכן: אני בעצמי מתקשה כרגע ליישם את העצה המעולה, החיונית, המהותית, שאתן פה עכשיו, שאני נותנת למנהלים שמתייעצים איתי. כי בדיוק כמו אצלכם, גם ביומן שלי אין שום נקודה טובה שאפשר לחתוך בה בקלות את סדר הדברים ולדחות אותם בשבוע. כי גם אצלי, דברים ממילא זזים כל הזמן בגלל משק כנפי הקורונה. כי יש הרבה דברים שאני צריכה לעשות ועוד יותר – דברים שאני רוצה לעשות. כי התנודות והסגרים פגעו, פוגעים ועוד ימשיכו לפגוע בפעילות הייעוצית ובפיתוח הארגוני אצל הלקוחות, ככה שעם כל הכבוד לעומס לא נעים לי לומר: סטופ כדור הארץ נגעתי באדום.

אני כבר אנוח בקבר. או בסגר. וכי מה זה כבר שבוע, בעצם אני צריכה שבועיים – ורצוי באיטליה – כדי לשוב להיות בצבע מלא. 

ביג מיסטייק, היוג'. כמו שמשלמים בריבית דריבית על דחייה של טיפול שיניים כשמצב העניינים עוד נסבל, גם כשלא לוקחים חופש ולא לוקחים חופש ולא לוקחים חופש – לוקחים בסוף ימי מחלה. מחקרים מוכיחים וכולנו יודעים את זה על בשרנו, ובכל זאת לא לוקחים ולא לוקחים ולא לוקחים.   

אני אתן לעצמי לדבר בעד עצמי, כפי שצוטטתי בכתבה המצוינת שהכין עומר שרביט למגזין "זמן ישראל" על חופשות והעדרן בעידן הקורונה (קישור לחיץ). 

 

אוגוסט בפברואר

יתרונות החופש לחיי העבודה הם עצומים, ופירטתי אותם בפוסט "חום יולי אוגוסט / על עונתיות ארגונית או איך לצאת לחופש ושהכל יעבוד". חופשה מאטה את השחיקה, היא מזמנת קפיצת גדילה לממלאי המקום ולארגון שלומד איך לבזר סמכויות, וליוצאים לחופשה היא לא רק טעינת מצברים אלא גם הזדמנות לבחינה מחדש של מצב העניינים. כמה גילויים עסקיים, מוצריים, מנהיגותיים, אישיים, מתבררים כשמפסיקים רגע, כשמתרחקים. 

והנה אחד מהם. סיפור קטן שמתחיל ממנכ"ל שאני מלווה כבר כמה שנים. בכל פעם שהוא יוצא לחופש, או בכל פעם שאני יוצאת לחופש, איכשהו לקראת סוף החופש אני מקבלת ממנו גלויה. איגרת, נכון יותר לומר, ארוכה ומגובשת: חשבתי קצת, זה מה שהחברה צריכה, אלה האתגרים הנוכחיים שלי, זה מה שאני רוצה וצריך מהייעוץ עכשיו. בכל פעם מחדש זה מפתיע ומשמח ומפקס אותו ואותנו ואחר כך אותו ואת ההנהלה. 
אותו מנהל היה אז זה שהבין שהמקצב הזה, כולל ההפסקות, אחראי בין השאר לאיכותו של הקשר הייעוצי. מתישהו בקיץ הוא אמר לי: חשבתי קצת. כל אוגוסט את נוסעת ואנחנו תמיד בהפסקה מהייעוץ. זה שאת לא נוסעת אומר שאנחנו לא צריכים לקחת הפסקה מהייעוץ? בואי ניקח גם הפעם. 

לקח לי רגע, לא אומר שלא, כדי להקשיב לו ברמה שהיא מעבר למעשית, ולהבין עד כמה הוא צודק. לא רק התהליך הייעוצי זקוק להפסקות, היטענות וכיוונון, גם היועצת צריכה, גם אם אף מטוס לא מחמם מנועים לקראתה. כך, באותו אוגוסט, ביטלתי לי שבועיים ולקחתי חופש בלי שום תכלית פרט להפסקה. והשאר נכתב בדברי ימי ההיסטוריה, או לפחות פה ב"פריזאית".  

 

לא יכולים להרשות לעצמנו

לא כולם יכולים להרשות לעצמם לקחת חופש, כתבה לי מישהי בתגובה לכתבה; עובדים בלי זכויות, עובדי מערכת הבריאות. נכון, יש אנשים שמציאות חייהם לא מאפשרת להם לקחת חופש. אבל מנסיוני (1), הרבה יותר אנשים מאלה לא מרשים לעצמם לקחת חופש. ומנסיוני (2): אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לקחת חופש. נתחיל לטעות, לכעוס, לקלקל יחסים, לבזבז אנרגיות וכסף, שלנו, של אחרים, של העסק, על עבודה שהיא לא מחודדת ובמלוא הכוונות. 

מי שעובד עם מכונות מכל סוג יודע שמוכרחים לתחזק אותן. שפרפטום מובילה, מכונות שלא עוצרות אף פעם, קיימות רק בדמיון. שאפילו טנקים – במיוחד טנקים – יצורים מיתולוגיים עשויים פלדה וגריז, צריכים לחדול מפעילותם פעם בשבוע להידוק ברגים, גירוז, תיאום כוונות. מפלצות התהילה האלה, אם לא יעצרו פעם בשבוע לטיפול, אסונות נוראיים יקרו. לאו דווקא באותו רגע, אבל מתישהו הטנק הלא מטופל יכזיב את לוחמיו. 

המנגנון הזה מכונה טפ"ש אבל הוא חכם מאוד. גם בתקופות מלחמה מקפידים עליו, אולי לא כמו שעון, אבל בעליה ללחימה, בירידה ממנה – מטפלים בטנק. אז אם כדי להמשיך ולתפקד, מכונות אדירות צריכות לעצור מדי פעם מלכת, מה איתנו, בני האדם, או המערכת המורכבת עוד יותר, הארגון, שמורכב מהרקמות הרכות והמגוונות של בני אדם, מבנים ותהליכים? 

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

(גאווה, דליה רביקוביץ')

 

מנסיוני (3):

עדיף לקחת קצת חופש מבכלל לא

קחו שבוע. אם אין אז קחו ארבעה ימים. יום-יומיים. צימר בגליל, לילה במלון בתל אביב, איירביאנבי בעכו. אוהל בשמורה, אם אתם בעניין. שלושה ימים בבית, אם אפשר לשגר את הילדים לאנשו, למישהו מחוסן ואנרגטי, מה טוב, ואם לא – אז לעשות בוקר ארוך בהפיכת פנקייקים במקום בישיבות זום. אפילו קפיצה קטנה לאיזה אחו או לאיזה חוף יכולה להיות משב אוויר צלול.   

 

תראו בזה דוגמה אישית 

יש דברים שקל יותר לעשות בשביל אחרים. יכול להיות שזה המקרה. אבל זאת לא הסיבה היחידה שבגללה אתם צריכים להסתכל לכל הכיוונים ולהעריך מה שלום כולם. הסיבה היא ניהולית ומנהיגותית, מתוך דאגה לאנשים ולתפקודה התקין של המכונה הארגונית. לשאול, אבל לא להסתפק בשאלה. להפעיל לא רק אמפתיה אלא גם דמיון אמפתי. 

אנחנו רואים את האנשים שלצידנו באופן חלקי בלבד. זה נכון תמיד, אבל בקורונה זה נכון עוד הרבה יותר, בגלל העומס והשחיקה, צמצום המפגשים והעלמות החלקים הרכים של שיחות ברזיה והפסקות סיגריה. בקורונה צריך עוד יותר להפעיל את הדמיון האמפתי ולהעריך מה עובר עליהם, על העובדים. מה הם עוברים. באיזו מידה זה דומה למה שעובר עליך ואיך זה שונה.

אחריות מנהיגותית מדרגה ראשונה היא לא להגיב למשבר, אלא להיות צעד אחד לפניו, אתם יודעים מה – שלושה, להיות שלושה צעדים לפני נקודת השבירה; שני צעדים לפני שהשחיקה מתחילה לתת אותות מסוכנים בעבודה. לשלוח קוקטיילים זה מגניב וכיפי. אבל חשוב פי כמה לדבר עם העובד ולהבין מה שלומו עם מה הוא מתמודד בעבודה ובבית, מה מצב הפרנסה, מה מצב הזום, איך הילדים מתמודדים עם כל זה. וההורים? ובן הזוג/בת הזוג?
ואיך ההתארגנות השוטפת של הבית? יש לכם עזרה? יש לכם איך לקחת אוויר?

ולשאלה המנצחת, שזהירות, עלולה להעלות דמעות בעיני הנשאל: 

מתי בפעם האחרונה היית פעם בחופש?

ולאחותה: 

מתי אתה מתכנן לקחת חופש ומה תעשה איתו?

דמעות של הקלה, מהתחושה שיש מי שרואה אותו ודואג לו. 

*
ועכשיו תסלחו לי, אני יוצאת להפסקת צהריים, לקנות יוגורט לגרנולה, לחשוב על מה שעשיתי ואיך לעשות לי חופשה בקרוב ממש, ומשאירה אתכם עם השיר השלם, היפה והחשוב הזה, שמדי פעם אפשר בטעות לשכוח שזאת היא הכותרת שלו.  

 

גאווה

מילים: דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.