כשאהיה גדולה *יותר*

1. פעם למדתי צרפתית בבית ספר זעיר לשפות ברובע ה-13, שהנהיגה ביד רמה גברת אחת, אדומת שיער וסוערת. כשלמדנו על סוגי העבר השונים, היא ביקשה שנכתוב על משהו שקרה לנו בעבר, למשל, בילדות. לא זוכרת על מה סיפרתי, אבל התחלתי את שיעורי הבית במילים Quand j'étais jeune, כשהייתי צעירה.
עוד לא הספקתי לספר מה קרה שם, בצעירותי, כי כבר במשפט הראשון המורה הפסיקה אותי ורעמה: לא אומרים ככה בצרפתית. חיפשתי מה לא נכון בצורה הדקדוקית, בכיוון של האקסנט, באיות המופרך תמיד של כל אותיות אהו"י המצטרפות זו לזו. הכל היה בסדר, כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים, כמו שמופיע בספרון הירוק שאת ההטיות שבו שיננתי בכל ההמתנות של כל החוגים. לא הבנתי מה רוצה מחיי המורה הג'ינג'ית המשוגעת.

לקח לה רגע של הפסקה דרמטית, להבהיר לכתה את חומרת הטעות, ואז היא נאותה לחלץ אותי מהאין לי מושג הזה עוד פעם. לא אומרים Quand j'étais jeune, פשוט כי אשה צרפתיה לעולם לא מפסיקה להיות צעירה. גם כשאת בת שמונים את עדיין צעירה. לפיכך, יהיה גילך אשר יהיה, כשאת רוצה לספר על מה שהיה פעם, על איך שאת היית פעם, תמיד תמיד תפתחי במילים, Quand j'étais plus jeune. כשהייתי צעירה יותר.

 

2. לעתים קרובות אני חושבת על הטנטרום המוצדק הזה אבל דווקא בכיוון ההפוך: קדימה, צופה פני עתיד. בדור הזה שלנו, ועוד יותר באלה שאחריו (דור ה-Y והמילינאלס) שכבר שכח מה זה להתפרנס (משלל סיבות ששווה לקרוא אותן בסדרת הכתבות מעוררת המחשבה של צליל אברהם) ותמיד חותרים לממש את עצמם, שאלה רווחת היא "מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול". לרוב היא באה על דרך התהיה "אני לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה" או על דרך השלילה: "לא זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול".

למרות שהחתירה לחיים בעלי משמעות היא אחת המשימות המרתקות והחשובות (אולי דומה בחשיבותה רק לכוונה לעשות טוב), ושעבודה בעלת משמעות היא חלק חשוב בחיים בעלי משמעות, השאלה "מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול" היא לא שאלה מועילה בעיני. אלא אם כבר בגיל חמש עניתם "סמי הכבאי" ומאז נשארתם ברצון.

"מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול" היא שאלה משתקת ופטאליסטית כמו שאלות ענקיות אחרות, גדולות מהחיים. כמו לשאול "האם זה האיש שאיתו אני רוצה לחיות את שארית חיי", או "מה אני רוצה שיכתבו על המצבה שלי". היא מתעלמת מהבורות המבורכת שלנו שכרוכה בנקודת המבט בהווה, היא מתעלמת מכל הסיפור של נסיבות החיים, היא מתעלמת מהמציאות המשתנה, מצרכים ומיכולות, ובעיקר, היא מתעלמת מהעובדה שהחיים הם נהר ארוך, גם אם לא רוגע, ולא חתירה לנקודה סופית אחת מוחלטת.

היא מתעלמת בתוקף מהעובדה שאין תשובה אחת מוחלטת, אובייקטיבית ומדעית, ומכך שהתשובה מצויה לא רק בנקודת היעד, אלא גם בדרך שעושים לעברה.

3. יותר ממה שאני רוצה להיקבר במונפרנס אני רוצה להזדקן בצרפת. כי הנשים הצרפתיות אמנם לעולם לא יפנו עורף לאפשרות להחשב צעירה – הרי מדי יום הן צעירות מעט יותר מזה שיבוא אחריו – אבל הן לא מתיילדות, לא מתמתחות למוות, לא מתחפשות למי שאינן בגילן. ובכל זאת, ההתעקשות הזאת על האפשרות של צעירוּת, היא התעקשות על פוטנציאל של לחלוחית של דינמיות, של תשוקה, של תנועה, מה שלא מוכרח להיפסק באבחת גיל כרונולוגי או מצב משפחתי.

 

4. וכך, כמו שאני מעדיפה להתייחס לעבר במידה של יחסיות זהירה, כלומר לספר על התקופה שבה הייתי צעירה יותר, כלומר לשמר תמצית של צעירוּת וחיוניות מבלי לטפח רצון או תכנית להתחזות לבת שלושים וחמש, עשרים וחמש, חמש עשרה או חמש, בדיוק כך אני מציעה להתייחס לעתיד: בפרוסות קטנות ונגישות (או נגיסות).

נחתור-נא תמיד לעבודה שהיא טובה יותר, משמעותית ומתגמלת, כן, וגם כזאת שיש בה אופק, או מוטב אופקים. מעתה שאלו "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול/ה יותר?". זאת שאלה מעניינת, חשובה, לא פשוטה כשלעצמה, אבל היא פחות גורלית מהשאלה המקורית. זו שאלה שמתמקדת בצעד הבא, לכל היותר בשניים הבאים. אותם אפשר לתכנן, לקראתם אפשר לחתור. הם לא פנטסטיים, במובן של היותם רחוקים מהמציאות, הם ברי השגה, ובעיקר – גם הם לא אחרונים וסופיים. בשאלה "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה יותר", טמונה גם ההכרה בהווה, שבו אני כבר די גדולה, רק פשוט יודעת שככה זה, תיכף אגדל עוד, ותוהה מה יתאים לי (או איך, לא פחות חשוב).

ומה שעוד טוב בה, בשאלה הזאת, המעודכנת, זה שהיא תמיד בתוקף. אז מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה יותר? ואתה מה?  

 

– האיורים שמשובצים בפוסט הם חלק מסדרת קלפים, שאוירו בין השנים 1899 ו-1901 על ידי Jean-Marc Côté ואמנים אחרים, שהתיימרו לנבא תמונות מחיי היום מיום בשנת 2000. מכל דרכי התפוצה בעולם, קלפי העתיד חולקו באריזות של סיגריות וסיגרים. מפתיע שיש בהם כמה שניבאו את המציאות לא רע.