רשימות, משימות והחיים עצמם / איך לעשות מה שרוצים ואיך שרוצים ולמה ש

נפתח בספוילר: בפרק הסיום של סדרת המופת "שאולי ואירנה בבית החולים" שאולי ואירנה משתחררים. אחרי חצי שנה ו-11 פרקים בבית החולים, אחרי הבשורה המשמחת על רמיסיה מוחלטת, אחרי הפרידה מהצוות, בדרך החוצה מהחניון, אירנה מבקשת משאולי שיהיה מחר בבית משבע עד 11, הטכנאי צריך להגיע, יש בעיה עם היניקה של המייבש. שאולי מתקומם. מחר הוא היום הראשון של שארית חייו, הוא רוצה ללכת לים, כבר חצי שנה הוא מפנטז על זה. "אחרי כל מה שעברתי אני צריך לשבת בבית לחכות לטכנאי?", שואל שאולי. "רצית להישאר בחיים?", שואלת אותו רטורית אירנה, החכמה באדם. "אלה החיים, מאמי".

 

אלה החיים

להחלים מסרטן, לחכות לטכנאי, לקפוץ לדואר, להפקיד צ'קים, לראות שעל אחד מהם חסרה חתימה, לעדכן את המשרד, להחזיר עם שליח, לחכות שיחתמו, להחזיר בחזרה, להפקיד צ'ק, להוציא חשבוניות כי עבר עוד חודש, לקנות מתנות לחג. החיים הם גם סידורים ועבודה ומלאכות הבית, הם נסיעות וימי הולדת וללכת לים, ולשאוב אחר כך את כל החול שמסתנן לכל הסדקים האפשריים בבית.

השאלה שמטרידה את כולם (ואותי גם) היא איך לא לטבוע בסידורים ולזכור מה חשוב, איך להקדיש פחות זמן ומאמץ למטלות המשעממות והמטריחות, ויותר לחיים עצמם. איך רוקחים חיים שיש בהם יותר ים, ופחות חול של ים מחוץ לים?

בינינו, זאת בכלל לא שאלה, זאת משאלה. אם זאת לא המשאלה לא למות, הרי שזאת לכל הפחות המשאלה לחיות נכון, בלי לשאת את עול המשימות הקטנות והמשמימות על כתפיים דואבות שבכלל חולמות להצמיח כנפיים.

0

0

ולמרות שזאת לא שאלה, יש לה תשובות, לפחות שתיים:

האחת, עמוקה ואפשרית, הרי היא הפניית הקשב פנימה. כן, מיינדפולנס, התפיסה או השיטה, להיות ברגע, לחיות בהווה, בכאן ובעכשיו, בחובות כמו בזכויות, על שפת הים כמו מול הכיור במטבח. כדאי לקרוא על זה (מחקרים מתארים השפעות חיוביות אדירות של מיינדפולנס על כל כך הרבה תחומי חיים, שמיד מוכרחים למצוא איפה באינטרנט מזמינים את זה וכמה עולה המשלוח), אפשר ללמוד את זה ואפשר ורצוי להתחיל לתרגל את זה.

השניה, ולשמה התכנסנו היום, היא לעשות נכון את המטלות הנכונות. כלומר, לזכור את התכלית לכל זה, ואז לחתור אליה ביעילות. לצמצם את המטלות לגודלן הנכון, ואז להבין במי מהן לטפל קודם. והדרך הכי טובה לעשות את זה, היא ללכוד אותן על דף אחד.

 

ללכוד משימות במעופן

פעם, ביציאה מהגן, סוחבת שתי ילדות ותיקים, ושקיות עם בגדים להחלפה ותיקי אוכל ותיק בד עם ספר ספריה, פגשתי את רות, חברתי החכמה, שהיתה גם היא באותה תצורה בדיוק, והחלטנו שהגיע הזמן לקבוע. פליידייט נקרא לזה, אבל בעצם אלה אנחנו, רות ואני, שרצינו לשחק אחת עם השניה. השווינו לוחות זמנים והבנו שיום ראשון הוא היום היחיד בשבוע שבו שתינו אוספות את הילדות מהגנים, ושאין לנו אף חוג. אז קבענו ליום ראשון הבא אחרי הגן, וכשיצאנו, רות תפסה אותי ממלמלת לעצמי: "ראשון בארבע, ראשון בארבע, ראשון בארבע".

"מה את עושה?", היא שאלה אותי, מזועזעת.

"מנסה לזכור את הפגישה שלנו".

"אין לך יומן?"

בטח שהיה לי. לא סתם יומן, היה לי פאלם פיילוט, פסגת הטכנולוגיה דאז.

"אז למה את לא כותבת את זה ביומן?"

לא כתבתי את זה ביומן, כי זאת לא היתה פגישת עבודה. לא כתבתי את זה ביומן, כי אני שונאת לכתוב דברים ביומן. אני אוהבת לפגוש אנשים, אבל שונאת לתאם פגישות. אני שונאת לתאם פגישות, כי אני סולדת ממגבלות הזמן שהיומן מציג בפניי: שורות שורות, משבצות משבצות, טורים טורים, טבלאות טבלאות, של זמן שהולך ואוזל.

אבל עם ארבע ילדות ורבבות שקיות ותיקים על הידיים, לרות לא היה זמן לשמוע את ניתוח המעמקים שלי. היא פקדה עלי: "תכתבי הכל. בשביל מה שזה יתפוס לך מקום בראש?"

כן, מסתמן פה דפוס. כשנשים חכמות מנשוא מאתרות אצלי פאקים בייצור ואומרות לי בדיוק מה לעשות איתם, אני מצייתת.

אז זאת לא ההצעה שלי שאי אפשר לסרב לה, אלא של רות, בשכלולים קלים שלי: כתבו הכל. ה-כ-ל. ובמקום אחד. אין אף פרט מידע שמשתלם להעמיס על הראש הקטן והיפה שלכם. ועוד: כשהדברים שצריך לעשות מפוזרים בין היומן, לתיבת המייל, לרשימת מכולת, לחריצים שבין פיתולי המוח, הם נדמים כאינסופיים. כשהרשימה על הדף, גם כשהיא ארוכה, יש לה גבולות, יש לה התחלה וסוף. יחד, הרשימה ואני, אנחנו צוות מושלם ודינמי של אדונית ומשרתת: אני כותבת אותה, ואז מזדרזת לחגור סינר ולעשות מה שהיא אומרת לי.

ברשימות הלעשות שלי אני כותבת כל מה שאני צריכה לעשות, מפסטרמה שצריך לקנות (פסטרמה היא סלע קיומנו. גם עגבניות שרי), דרך פוסט שאני רוצה לכתוב, אנשים שאני צריכה לחזור אליהם, פגישות שאני רוצה לקבוע, מתנות שאני רוצה לתת ואם יש לי בדל רעיון למתנה – אני גם כותבת אותו. אני כותבת לי את הדברים קונקרטי וברור, כאילו כתבתי למישהו אחר מה צריך לעשות, כדי שכשאמצא את הזמן ואפתח הרשימה לא אצטרך להתחיל להתלבט מה עושים עם לטפל ברטיבות (חלילה!) אלא מיד אדע שצריך למצוא ב"מידרג" מומחה איטום.

השבוע לא נפתח לפני שאני יושבת לכתוב את הרשימה בפנקס, ואצלי היא מחולקת לטורים, לפי תחומי האחריות המרכזיים בחיי: ייעוץ, כתיבה, בית. אני מקיפה בעיגול או מסמנת בכוכבית או בחץ נחוש את אלה מביניהן שהכי דחוף לעשות, מוחקת בעליצות מה שכבר עשיתי, מוסיפה פרטים למשימות הקיימות.

מקץ שבוע, אני מעבירה את המשימות שלא הספקתי לעשות לדף חדש וטרי עם תאריך חדש ועדכני, וחוזר חלילה. אז נכון, יש סעיפים שלנצח עוברים מרשימה לרשימה (מי אמר "האלבום מטיול קיץ 2015"). ויש כאלה שנעשים כבר לא רלוונטיים, ויש כאלה, הרוב בעצם – שפשוט מתבצעים. בלי עניין גדול.

 

 משימות הן לא החיים (אבל רשימות כן)

אבל – וזה אבל חשוב מאוד – הכתיבה לא מסתכמת ברשימות המטלות השבועית. רשימת המטלות היא רק שכבת הביניים, הפרקטית והשיטתית, שמתווכת בין שתי רשימות אחרות לגמרי.

אחת היא הרשימה הגדולה. אל תפספסו את הפוסט המדויק והמעשי הזה של רותו מודן. בארגונים, הרשימה הגדולה נקראת חזון, ובמיטבה היא תלויה על קאפה בחדר הישיבות ובחדרו של המנכ"ל. אצלי, הרשימות הגדולות מחולקות ל"מה" ול"איך" והן כתובות על אחד הקירות הכי חשובים שיש לי: על פתקים צבעוניים שנעוצים (דיגיטלית) על מסך הפתיחה של המחשב שלי.

הדברים האחרים שאני רושמת (וכן, רושמת הפעם, ולא כותבת) לא כפופים לאף פורמט או כלל. את העמוד הצמוד לעמוד המשימות השבועי אני משאירה פתוח למה שעובר לי בראש. הוא משמש לי לכתיבת השכבה שמעל שכבת המשימות, מי הים שעל קרקעית החול. עולים לי רעיונות, תובנות, מחשבות, תגובות למציאות, הפנימית והחיצונית. ובדיוק כמו את "ראשון בארבע ראשון בארבע ראשון בארבע" גם אותם אני לא כותבת על המים, על הנוזל התוך תאי העסוק שלי, אלא כותבת אותם מיד בצד הימני של המחברת. משפט מעניין ששמעתי, כותרת לספר, החלטה שקיבלתי. לפעמים אני אפילו מדביקה שם משהו יפה שקראתי.

הרישום מותיר חותם לא רק במחברת, אלא גם בי, הרושמת, ולמרות שחלק מהם נשארים זיכרון דהוי, וחלק מהם אני אפילו לא מבינה כשאני נתקלת בהם שוב – חלקים מהם מחלחלים אלי, ליום-יום שלי, לפעמים לדברים שאני כותבת, אבל לעתים לא רחוקות לדברים שאני עושה, והנה, לוקח להם זמן, ולפעמים הם לגמרי משנים צורה, אבל בסוף הם נובטים ברשימת המשימות ובסוף גם באים לעולם. אחד מהם היה "מחברת ::רווחים::", ואחרי שהרעיון הזה עבר מהצד הימני, הפראי, של מחברת המשימות שלי לתוך רשימת המשימות, ואחרי שהוא עבר מרשימה שבועית אחת לאחותה, ככה חודשים, בסוף היא באה לעולם, המחברת, ואני מחבבת אותה מאוד. נו, על מי אני עובדת, אני מתה עליה.

 

0

פינת הגאון

1. קחו מחברת. רצוי כיפית. רצוי כזאת שיתחשק לכם לשאת איתכם לכל מקום, לכתוב בה ולקרוא בה (אם אתם לקוחות שלי, ראו את עצמכם פטורים. הרי קיבלתם את מחברת ::רווחים:: לראש השנה). הקדישו את עמודי שמאל לרשימות, את עמודי ימין – לכל השאר.
2. כל יום ראשון בבוקר פתחו דף חדש, כתבו בראשו את התאריך, ומתחתיו כתבו את הדברים שאתם צריכים לעשות ורוצים לעשות. כתבו אותם ברור כמשימות קונקרטיות, כך שאם מישהו אחר היה קורא אותם, הוא היה יכול לבצע את המשימה בשבילכם.
3. יש עוד דברים שצריך לעשות השבוע? הוסיפו לרשימה. זה הזמן להפוך את הכיסים, את היומן ותיבת המייל, ולנער מתוכם פירורי משימות הישר לדף במחברת. הרשימה הכתובה צריכה לייצג את כל מה שאתם צריכים ורוצים לעשות השבוע.
4. סמנו בחצים את הדברים הדחופים ובכוכבית את הדברים החשובים. אולי יש משימה שאין סיכוי שתגיעו אליה השבוע? אפשר להשאיר אותה ברשימה לטובת הרשימות הבאות, אבל בסוגריים מרובעים.
5. כמו פאקמן, חסלו בשיטתיות ובתאבון את כל המשימות. כל משימה שמחוסלת – נמחקת בקו. אם נולדות חדשות – והן נולדות, הממזרות, כל הזמן – להוסיף אותן לרשימה.
6. אל תשכחו לחזור לרשימה הגדולה ולראות האם ואיך המשימות הקונקרטיות משרתות אותה. כל הזמן.
7. נגמר השבוע? חזרו לסעיף 2.
8. נגמרה המחברת? עברו עליה לראות מה בצד הימני, האינטואיטיבי, שווה שמירה ופיתוח בצד השמאלי. חזרו לסעיף 1.