היום הוא היום ה-47 של המלחמה. אתמול בלילה הממשלה אישרה את עסקת החזרת החטופים, הפסקת האש אמורה להיכנס לתוקפה מחר ב-10:00. חיזבאללה מבטיח להפסיק את הירי (הארץ, 22.11.23, 15:48).
הנשימה נעצרת בתקווה, בציפיה, בחרדה – לאלה שישובו, לאלה שנשארים בינתיים, לאלה שנלחמים. ואפילו התקווה מכאיבה.
*
פעמיים ביום, ביום טוב, אנחנו מביטים לתהום. אז אנחנו צריכים להתיק משם את מבטנו ולהחזיר אותו לגובה העיניים, למשימות היום יום, לאנשים שאיתנו. זה קשה, ולפעמים מרגיש מיותר. אבל העבודה היא לא הדבר הזה שמפריע לנו לחיות את המלחמה; העבודה יכולה להיות משיכה משותפת בחבל של החיים, של פרנסה, משמעות, שייכות, אופטימיות, עתיד.
למנהלים בארגונים יש עכשיו תפקיד חשוב מאין כמותו, גם כשהם לא עוסקים במלאכת הלחימה. מנהלים מצוינים יצליחו עכשיו לעזור לסביבה שלהם – עובדים, לקוחות, ספקים – להשתקם, להתחזק, להמשיך לתפקד ואולי אפילו לצמוח, ובכל אופן להחזיק די מעמד עד שהימים יהיו טובים יותר.
צליל אברהם הזמינה אותי להתארח בפודקאסט "איך ממשיכים", מבית "חיות כיס", שם סיפרתי על האתגרים של ניהול ומנהיגות בעת הזאת, על הקשיים של מנהלים ועל הכלים שעומדים לרשותם כדי לצלוח את התקופה הזאת בשלום, יחד עם האנשים שלהם.
מקשיבים פה:
https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-569605/617879/
אשמח לשמוע את המחשבות שלכם, מה מועיל, מה קשה יותר ליישום ומה עוד תרצו לשמוע.
שיהיו לנו בשורות טובות.