בזכות החזרה בתשובה

בזכות החזרה בתשובה

 

שוב אני מחכה שיחזרו אליי. מישהו צריך לחזור אליי עם תשובה לשאלה ממש חשובה.

אני כבר לא זוכרת מהי, למען האמת, כי כרגע השאלה היחידה שמעניינת אותי זה למה הוא לא חזר אליי עד כה. אולי זה משהו שאמרתי. אולי זה משהו שלא אמרתי. אולי זה בכלל לא קשור אליי. אולי בכלל חוצפה שאני כועסת כי בעצם משהו לא טוב קורה שם מעברו השני של הקו, ואני צריכה להיות בכלל מודאגת.

מעליב אפילו להודות שאתה מחכה לתשובתו של מישהו. הנזקקות הזאת, התלות, הרי גם אם הן אובייקטיביות, הן מחלישות.

לאחרים הוא בטוח היה חוזר.

חשובים יותר.

שיש להם פוטנציאל.

או כוח הרתעה.

כאלה שהיו פונים מיד לממונים עליו.

כאלה שהיו עושים ברוגז, אחורה פנה חד.

***

מישהי פעם סיפרה לי על חברה שלה, שיצאה עם בחור שהגיע לארץ לביקור. התאהבות מהסרטים. הזמין אותה לעבור לגור אצלו. שלח לה כרטיס טיסה אפילו. וכשהיא הגיעה, הוא לא ענה לה לטלפון. לא אסף אותה מהשדה.

שבר. משבר.

יום, יומיים, היא הסתדרה על הספה אצל חברים. ועדיין לא ענה לה. בסוף היא השיגה את הכתובת שלו דרך מכרים משותפים, הלכה אליו הביתה. לא פותח. בסוף התברר שהוא מת מדום לב בדירה שלו.

חבל על דאבדין וכל זה, אבל איזו הקלה לאגו.

***

מה פתאום אגו. זה עניין מקצועי. הרי אני זקוקה לתשובה לצורך העבודה שלי; הרי זאת גם האחריות שלו לענות לי כדי שאוכל למלא את חלקי בפרויקט המשותף שלנו.

וזה בעצם העניין (רגע, אני מטאטאה את העלבון אל מתחת לספות וכבר חוזרת להיות עניינית).

ברגע זה עומדים תלויים כחמישה עניינים שבהם אני מחכה לתשובה. האחד – הצעה (מרהיבה, אם יורשה לי) לתהליך פיתוח ארגוני בארגון שפנה אלי וביקש שאכתוב לו הצעה כזאת. השני, תשובה מקולגה שהזמנתי להשתתף בפרויקט שלי, השלישית – תור לרופא שכבר ביקשתי כמה פעמים, הרביעית – שמרטפית שעדיין לא אמרה לנו אם תוכל לשמור הערב והחמישי – נו, העניין החשוב ההוא.

למען האמת, בכלל לא ששתי לגלות לעולם שאני אחת כזאת שלא חוזרים אליה. ומילא אחת שלא חוזרים אליה: אחת כזאת שלוקחת ללב כשלא חוזרים אליה. זאת פגיעה ישירה באפיל הנון שלאנטי שלי, בהנחה שהיה לי פעם אחד כזה.

אבל אז הם התחילו לצאת מהארון: חברה שממתינה לתשובתה של קלינאית התקשורת שערכה אבחון לילד; שחקנית ראשית שמחכה כבר שבועות שיחזור אליה הבמאי בעניין כמה הזמנות נוספות שהיא צריכה לפרמיירה; מנכ"ל שכוסס ציפורניים עד שיחזרו אליו בעניין ראיון העבודה החשאי לתפקיד הבכיר הבא; אנשים שהסוכן שלהם – הסוכן שלהם! זה שהם משלמים לו כסף כדי שיהיה הסוכן שלהם! – לא מחזיר להם צלצול;

ואם בארזים נפלה שלהבת, אם כוכבים גדולים מידפקים על דלתות התאים הקוליים של הסוכנים שלהם ושל מנהלות החשבונות בתאטראות שאת אולמותיהם הם ממלאים, אז אולי באמת, זאת לא אני, זה הם. למה הם לא חוזרים בתשובה?

יש כאלה, למדתי בכאב על בשרי, שכך מתקשרים עם העולם: מניחים פתיונות ונעלמים. שיחפשו אותם. זה מנגנון נפשי קדום שלהם, ואין בכוחי לשנותו. אני יכולה לנסות להעלב פחות, לזכור שזה סוג של מטען חבלה שמובנה לתוך אישיותם ואין ברירה אלא להבין, שאם כך – הוא גם מובנה לתוך היחסים איתם.

ובאשר לכל השאר – הם פשוט עמוסים. ברור. מגוון דרכי התקשורת הקיימים היום מאפשרים לפנות בכל כך הרבה דרכים – טלפון, הודעות טקסט, מיילים והודעות בפייסבוק, וכל אחת מהן יוצרת פקקים, שובלים של תביעות מכבידות: תחזרו אליי, אני רק שאלה. אני רק בקשה קטנה, אנא, בבקשה, במחילה.

אנחנו מכותרים בממשקים שדורשים מאיתנו התייחסות: העבודה, הלקוחות, המורות בבית הספר שעכשיו מטילות עלינו משימות דרך המייל, ההורים האחרים, מורי החוגים, המשפחה שלנו – גם אמא שלי כבר שולחת מיילים כדי לסגור את ענייני ארוחת הערב המשפחתית, חברים, ענייני ועד הבית. והעומס הופך כל אחת מהפניות האלה להתייחסות לערפל של תביעות, לגוזלים מורעבים שאי אפשר להשביע.

אם אני מוכרחה לגלות אמפתיה לאנשים שלא מחזירים טלפון, להודות שלפעמים גם אני נמצאת ביניהם, אז מוכרחים להודות שסדר היום המקצועי, המשפחתי, החברתי שאנחנו יוצרים לעצמנו הוא בולימי, ואנחנו נעדרי הקיבולת לממש כיאות את כל המחויבויות שלקחנו עלינו.

אבל האמת היא, אם אתם רוצים לדעת למה אני לא עונה לכם, זה שהעומס הוא גם תירוץ מצוין להימנע מהתמודדות עם קשיים. אני, למשל, שונאת תיאומים ביומן, ושונאת להתעסק עם פנקס החשבוניות, אז אל תתפלאו אם בדיוק הבקשות האלה שלכם נתקעות בתיבת הדואר הנכנס שלי, מסומנות בכוכב בצהוב ממאיר לנצח.

אבל יותר מאלו, אני מתעכבת להתמודד עם כעס ורגשי אשמה; מה שגורם לפניות שיש בהן פוטנציאל למחלוקת, לאי נעימות, בקשות שאני נאלצת לסרב להן – להתעכב לנצח. ואז הן הולכות ומתכסות בעננים של אשמה וכעס שרודפים אלה את אלה, והבקשה שלפני חודש היתה קטנה ויומיומית הופכת עכשיו לעניין. ולמי יש כוח לעניינים.

וזאת היא בדיוק קללתה של השיחה שלא נענתה. היא מתחילה בתור בקשה קטנה, וככל שהיא לא נענית היא גדלה ותופחת ומתעבה ומתכסה בקוצים של רגשות אשמה וכעס ורגשי נחיתות ובוז, כן, כל זה. ובסוף, היא הרי נענית, או הופכת לא רלוונטית, ונראה לרגע שסיכה קטנה חוררה את הבלון הנפוח הזה, אבל כשהוא מתפוצץ הוא מותיר אחריו עננה של נשורת רדיואקטיבית שמזיקה לבריאות.

***

"תעני לי כבר!", כתבה לי חברה שלי, כשבוששתי לענות לה. למען האמת, היו עוד כמה סימני קריאה אחרי הראשון. וכל כך אהבתי אותה ברגע הזה, שבו, ידעתי, היא מחלה על חישובי מאזני הכוחות בינינו, הנעים לה והלא נעים לה, ופשוט ביקשה, דרשה, את מה שמגיע לה בדין – שאני אענה לה כבר.

אז תענו לי כבר. נו.