יש משהו מבלבל באוויר. יום אחרי יום, תנועה נוספת לרחובות, למשרדים, לעסקים. האם אלה הפקקים שהתחילו ראשונים? אני רוצה לחשוב שלא, זה יהיה מדכא מדי. גם לקורקינטים לקח זמן לחזור ולשסע את נתיבי ההליכה והרכיבה.
עד לא מזמן היה כל כך חשוך, שמעל הים אפשר היה לראות כוכבים. בהדרגה הוארו כמה חלונות בבתי המלון, בהתחלה יוצרים לב, גלויה של אופטימיות, בהמשך אולי היה זה אור שהעלו בחדריהם אורחים של ממש. החול אשר על שפת הים, שלזמן מה היה בתולי כמו דיונות במדבר, חזר בהדרגה להסתמן בעקבות של כלבים ואנשים. אחר כך כבר היה קשה ללכת על קו המים בלי להסתכן בפגיעה ישירה מכדור של מטקות, צלחת מעופפת או כדורגל. החופים, הלכה למעשה, כבר פתוחים, רק תחזירו את המצילים.
העולם הולך ונפתח כמו פרח. כל יום עוד משהו חוזר לחיים: בתי קפה לטייק אוויי, בתי ספר, רק קצת, רק עד כיתה ג', רק עד אחת. חנויות, מקומות העבודה.
האביב משכר. גם תחושת ההיוושעות. המגפה נעצרה? אולי. הלוואי. בזמן כתיבת שורות אלה, התחושה הגורפת היא שזה נגמר ובניצחון של הטובים. התגלו יתרונות אדירים, משני חיים, להאטת הקצב, להצטמצמות, להסתגרות בבתים. לא בכל הבתים, בוודאי שלא. אבל במספיק מהם.
לא כל העסקים ניזוקו, לפחות לא כמו שחששו. התבררו כוחות יוצאי דופן של תושיה וחוסן, סולידריות ויצירתיות. לא אצל כולם, אבל אצל לא מעט. יש מי שכבר מחזירים את העובדים. אחרים מחשבים להחזיר את ההפחתה בשכר.
העולם מעולם לא השתנה מול עינינו במהירות כזאת, בהיקף ובעומק כאלה. המדרון התלול של ביטול הטיסות והאירועים ההמוניים, סגירת בתי הספר, איסור היציאה מהבתים. ואז ההקפאה:עצירת הנשימה, החזקה של האוויר בריאות. עוד לא עוד לא עוד לא.
עכשיו.
מציעים לנו לנשוף אותו החוצה, לשחרר.
האם העולם יחזור למה שהיה? ואנחנו, האם נחזור לעצמנו? ומה כל כך טוב בזה בעצם? דניאלה לונדון דקל כתבה, שזה כמו שאחרי לידה מבטיחים לך שצ'יק צ'ק תחזרי לגיזרה שלך. מי בכלל רוצה לחזור לגיזרה שלי, שאלה. אם כבר אני רוצה לחזור לגיזרה של מישהי אחרת.
האם נצליח לשמור משהו מהחוויה יוצאת הדופן של ההאטה, ההצטמצמות? אולי זה היה טוב רק לחודשיים, כמו ויפסאנה כללית שלא בחרנו בה?
יש תחושה של סיכוי להתחלה מחדש, של עיצוב אורחות החיים, הכלכלה, המשפחה והעבודה, לפי התשובות שנשיב על השאלות הקיומיות שפתאום הציגו את עצמן בפנינו.
הבעיה היא, ששאלות קיומיות הן זכותו של מי שיכול להרשות לעצמו לשאול אותן. מיליון וחצי מחפשי עבודה, כך וכך מבקשי הבטחת הכנסה. הקטסטרופה לא מכה באותה עוצמה בכל האיזורים.
האם יש דרך לגשר בין האביב המתעורר, הכרת התודה ותחושת ההקלה, ובין השוקת השבורה שמולה ניצבים עכשיו מיליונים בארץ ומיליארדים בעולם?
סקיצה לגשר כזה אפשר למצוא במכתב שכתב בריאן צ'סקי, המייסד השותף והמנכ"ל של איירביאנבי, ל-7500 עובדי החברה, ובו הודיע על פיטוריהם של כרבע מהם, 1900 במספר (וזה המכתב בתרגום לעברית בגלובס).
צ'סקי, בן 38, הוא מעצב במקצועו, בן לעובדים סוציאליים, מיליארדר צעיר ואחד משלושת מייסדי החברה. הונו מוערך ב-4.2 מיליארד דולר, ואת רובו הוא התחייב לתרום במסגרת יוזמת The Giving Pledge של ביל גייטס ווורן באפט, לטיפול בבעיות השורש של העולם.
החברה שצ'סקי הקים עם שותפיו קרויה על שם שלושת מזרוני האוויר שהשכירו בדירתם למשתתפי כנס המעצבים בסן פרנסיסקו ב-2007 כדי לכסות את תשלום שכר הדירה. היום איירביאנבי היא חברה פרטית שהעריכה את שוויה ב-26 מיליארד דולר והיתה אמורה לצאת השנה להנפקה. בהדרגה היא הפכה מחברה שמעודדת כלכלה שיתופית ומאפשרת לאנשים להשכיר את דירתם וליהנות מהכנסות ממנה כשהם מטיילים בעצמם, לחברה שעיקר פעילותה נשענת על תיווך דירות נופש. אגב כך, היא מאיימת במקביל על עסקי המלונאות הקלאסית ועל המרקם העירוני וגורמת לעליית מחירי הדיור בערים הגדולות. דיסרפשן במיטבו ובמירעו.
ואז באה קורונה והראתה לכולנו דיסרפשן מהו. הפסקת התיירות והמגבלות שצפויות בתחום האירוח והמלונאות, מחייבות גם את איירביאנבי להצטמצם ולהתכונן ללא נודע.
המכתב שכתב צ'סקי הוא השראה – עזבו השראה, מדריך שימושי – לדרך שבה צריך להוביל מהלך נרחב של פיטורים: מתוך אסטרטגיה ותקווה, באומץ, בפתיחות, בבהירות, כאב ואמפתיה.
במכתב, שמשלב תכליתיות ורגש, צ'סקי מתאר את תהליך קבלת ההחלטות על הפיטורים הנרחבים, לאחר שנעשו מאמצים לגיוס כסף ולקיצוצים. הוא מתאר בפרוטרוט את העתיד לקרות לחברה ולעובדיה, מהתנאים שיזכו להם המפוטרים, מועדי השיחות האישיות ומפגשי הפרידה ועד לרמת כותרת המייל שיקבלו העובדים שיתבקשו לעבור תפקיד.
אפשר להתרשם מהעיגול למעלה (בקטנה) של הפיצויים והאופציות, ביטוח הבריאות לשנה והייעוץ התעסוקתי שיקבלו המפוטרים. אפשר גם להתפעל ממחויבות החברה לסייע במציאת עבודה לבוגריה (שם אלגנטי למפוטריה), באמצעות מחלקת הגיוס בחברה ואתר השמה, מהקריאה לעובדי החברה הנשארים לתמוך במפוטרים ומההחלטה להשאיר אצלם את המחשבים הניידים.
אלה רעיונות טובים, ויופיים טמון לא רק בנדיבות שיש בהם כלפי המפוטרים, אלא גם בהבנה העמוקה של מצבם ושל האתגרים שעומדים בפניהם. סביר להניח שלא יהיה קשה למפוטר של איירביאנבי לקנות לעצמו מחשב נייד חדש, אבל הנה התעסקות מיותרת ומעצבנת שנחסכה מהם, וכמה כבר שווים המחשבים המשומשים של החברה, אפילו במכפלות של 1900.
אבל מעל כל אלה יש שלושה עקרונות שמזדהרים ממכתבו של צ'סקי.
החשוב מכולם הוא גיבוש אסטרטגיה בהירה, זהירה ואופטימית שהפיטורים הם חלק ממנה. בתוך אי הודאות העצומה, כותב צ'סקי: "אנחנו יודעים שהעסק יחלים לחלוטין". לשם כך, על החברה לוותר על הכיוונים העסקיים החדשים שלה ולהתמקד באירוח. הפיטורים נעשו בהתאם, וגם להם נקבעו קוים מנחים כמו שמירה על עקרון הגיוון.
העקרון השני הוא הטון הרגשי. המכתב רצוף במילים כמו צער, זעזוע ובהרבה הערכה ואהבה לעובדים המפוטרים, כמו גם לנשארים. גם הפעולות שהחברה נוקטת שומרות על אותה המוזיקה: תהליך פרידה מובנה ומכבד, שיחות בארבע עיניים של כל אחד מהעובדים מהמפוטרים עם המנהלים הישירים, שיחות של המנכ"ל עם כלל עובדי החברה, כולל שאלות (פה זאת לא מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה) ומפגשי פרידה של הצוותים.
העיקרון השלישי הוא לכאורה סגנוני, אבל הוא נשען על תבונה פסיכולוגית, ארגונית ומנהיגותית עמוקה: פרטי הפרטים. כמו רופא שמספר למטופל מה הוא עושה בכל צעד וכמה זמן עוד נשאר עד שזה ייגמר, כך גם צ'סקי במכתבו. בעוד מנכ"לים אחרים מסתפקים בתיאור המהלך הכללי ומשאירים את הפרטים להמשך טיפולה של מחלקת משאבי אנוש, מכתבו של צ'סקי מחזיק את התכנית כולה, ואף פרט אינו קטן מדי. כשהוא כותב מתי יתחילו השיחות והפרידות (ביום שני) ומציין שמי שיתבקש להחליף תפקיד יקבל זימון לפגישה שכותרתה "תפקיד חדש", הוא מכין את הקרקע לגמישות שתידרש מעובדיו, ובה בעת חוסך להם את התקף הלב מזימונים מפתיעים. נמסרים על ידי המנכ"ל, פרטי הפרטים של התכנית הם לא רק דרך לביצוע יעיל, אלא הם דרך להפגין שליטה, דאגה ואחריות לכל חלקיה של התמונה, של החברה, לעובדים העוזבים ולנשארים.
ראוי לשאול האם חברת און ליין משגשגת כמו איירביאנבי מוכרחה לפטר רבים כל כך מעובדיה. אם זאת אכן הברירה הטובה וההגונה ביותר, הרי שהפעם איירביאנבי מציעה שיבוש מבורך וניסוח מחדש של מערכת היחסים בין ארגון עסקי לעובדיו. כבר נשמעים קולות דומים בקרב החברות המצמצמות. אם זה סימן לבאות, כשהחיים יחזרו למסלולם, לפחות בין החברות לעובדיהן המפוטרים האוויר יהיה צלול יותר.
פורסם ב-15.52020 במגזין G של גלובס
* לכל הטורים והפוסטים בנושא מנהיגות בימי קורונה