השפלה בישיבת ההנהלה

השפלה בישיבת ההנהלה

 

לו היה מונה שנוקש בכל פעם שעובד היה מושפל במקום עבודתו, הוא היה נשמע כמו פצצה מתקתקת. בכל רגע נתון, גם ברגע הזה ממש, עובד מבוזה במקום עבודתו, המקום שהוא מטה לחמו, המקום שבו מושקעים מיטב זמנו, כישוריו ומאמציו.

השפלות, רודנות, ביזוי וניצול הם מנת חלקם של הטובים שבהם, כמו גם של הבינוניים והגרועים, של המצליחים ושל הנכשלים, של נשים ושל גברים, זוטרים ובכירים. לפעמים זו דרישה של הבוס לבצע עבורו מטלה שאיננה קשורה לתפקידם, לעתים – השפלה בישיבת הנהלה או צעקות שחוטפים על טעות או על איחור במילוי משימה. גם כשאינן מצטרפות למסכת דכאנית, אלו אפיזודות שחורטות צלקות שאף בונוס שנתי לא יוכל למחוק (אבל הוא בהחלט מטשטש אותן לזמן מה, עד הפעם הבאה).

אף עובד לא באמת משתפר כתוצאה מסוג כזה של משוב. זאת טעות נפוצה, מרה והרסנית, לא רק בעבור העובדים, אלא גם לארגון. עובד מבוזה הוא עובד אבוד. תחושת המסוגלות שלו מצטמצמת, התעוזה והיוזמה שלו, ובוודאי היצירתיות, הולכות ונעלמות, והמחויבות שלו למנהל ולארגון מתחלפת בפחד. כך שלא מדובר בדרכים להגברת היעילות הארגונית.

אז למה בכל זאת הם עושים את זה? כדי להבהיר שלא מדובר במקרי קיצון של מנהלים סדיסטיים או חסרי מצפון אלא בפרקטיקה נפוצה ביותר, הוגן יותר לשאול: למה בכל זאת אנחנו עושים את זה?

והתשובה פשוטה להכאיב: כי זה אפשרי. כי תוקפנות היא חלק מקשת ההתנהגות האנושית, והיא מועצמת בתנאים של מרות. כי הרצון להצליח, הלחץ, התחרות ועומס הציפיות כבדים הם. ולפעמים, כי הם לא מכירים דרך אחרת, כי כך למדו, על בשרם.

אף חוק אינו מגן מפני התעמרות במקום העבודה. החוק אוסר על אפליה ועל הטרדה מינית, ומתברר שגם שיש אפילו חוק ששומר על הזכות לעבודה בישיבה, אבל אף חוק לא מגן על כבוד האדם במקום עבודתו, שלא לדבר על חירותו. למעשה, היום, כשאדם סובל התעמרות במקום העבודה שלו, שאיננה נובעת מאפליה או הטרדה מינית, לא עומדת לזכותו שום הגנה משפטית. כשמגיעים מים עד נפש, נותרות לעובד שתי אפשרויות: להישאר במקום העבודה שלו, או להתפטר ולאבד את זכותו לפיצויים.

כשנחקק החוק נגד הטרדות מיניות דאגתי שינציח את חולשתן של נשים בעולם העבודה. החוק עדיין צעיר וההתמודדות איתו עדיין מתגבשת; זה עתה אסרה הממונה על הביטוח לבטח מנהלים מפני תביעות נגד הטרדה מינית, ובה בעת התברר ש-62 אחוזים מתיקי ההטרדה המינית נסגרים מחוסר ראיות. החוק יוצר גם מבוכה ואנומליה, כשמנהלים חוששים לשוחח בדלת סגורה עם נשים הכפופות להם או להניח יד מנחמת על כתפה של עובדת בוכיה. אבל בזכות החוק, המונח "הטרדה מינית", מורכב ככל שיהיה, הפך פיל בחדר לבעיה שאפשר לדבר עליה ולטפל בה, ניקה את סביבת העבודה מרעשים מיותרים, ובסופו של דבר הוא עוזר לנשים לחוש בטוחות יותר.

הטרדות אינן ראויות גם כשאופיין אינו מיני. לא יהיה פשוט לנסח חוק למניעת התעמרות במקום העבודה, כי כמו ההטרדה המינית, גם ההתעמרות עמומה וחמקמקה מטבעה. אבל חוק יקרא לבעיה בשמה, יבחין בין ביקורת ובין ביזוי, בין סמכות ובין רודנות, ויסמן גבולות בטוחים יותר, שבתוכם אפשר לעבוד, לשאוף, להתקדם להצטיין ולהתפתח, מבלי להפעיל תדירות את מנגנון ההשמדה העצמית.

"הארץ", 2013

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השארת תגובה