ציפורניים כסוסות, שיניים צהובות מעישון, יקיצה טבעית בחמש בבוקר, יותר מדי דיאט קולה, יותר מדי כושר. מנהלים ויזמים הם אנשים מתוחים. מטבעם או כתוצאה מעול האחריות וריבוי המשימות שעל כתפיהם. מהמרת שגם וגם.
לא צריך דרמות גדולות כדי שהמנהל יהיה לא מרוצה. היום יום הארגוני מורכב פעם מתזרים מדאיג, תקלות בתהליכי הייצור, שערי מטבע שלא נוטים לכיוון הנכון, עובדים שזקוקים ליותר תשומת לב ממה שהמנהל מסוגל או רוצה להעניק. די בסכסוכים קטנים, עסקיים או אפילו בין העובדים, אינטריגות שבלעדיהן אף מקום עבודה לא יכבד את עצמו, כדי להצמיח עוד כמה שערות לבנות, אצל מי שעדיין צומחות אצלו שערות. ולחץ. הו הלחץ.
אבל במהלך השנים, בעבודה עם מנהלים, למדתי על קיומה של אי שביעות רצון מסדר גודל אחר. אי שביעות רצון יסודית, קדמונית. היא יכולה להתבטא בתחושת החמצה, בנוסח "עם כישרון כמו שלי ומאמצים כמו שאני נותן כאן, כבר הייתי צריך להיות במקום אחר לגמרי". לפעמים היא מקבלת צורה של ביקורת קבועה, מדוברת או לא, נגד השותפים או העובדים, שהם לא מקצועיים מספיק, או מחוייבים מספיק. ולפעמים, זו הטינה נגד טיבם האפרפר של חיי העבודה (כמו החיים עצמם), שעמוסים בסידורים ומטלות שקוברים תחתיהם את הרגעים בני החלוף של נחת, עניין וסיפוק.
*
אי שביעות רצון, ככה חשבתי פעם, היא דרישת קדם למנהלים. ולמעשה, לכל מי שרוצה לחיות חיים שמכוונים למעבר לצרכים הבסיסיים. הרעב הזה, התחושה הפיזית של אי הנוחות במקום שבו אתה נמצא, נועד כדי להניע אותך לזוז מכאן לשם, יעלה כמה שיעלה. אלה הרעב, חוסר הנוחות, הביקורתיות, הבורות הפעורים בנפש הפרטית או הארגונית, שיש להם כוח הנעה של טיל בליסטי, שיעזור לך לא לקפוא על השמרים, להתהוות בכל פעם יותר ויותר טוב וגם מחדש, לחיות במקסימום, לחיות.
הסבר אבולוציוני נהדר. בסופו של דבר וברוב המקרים, כך למדתי, זה פשוט כוחו – המחורבן, תסלחו לי – של ההרגל.
פעם באיזה בית קפה יומרני באיזור תעשייה אי שם, הושבתי, כמעט בכוח הזרוע, יזמית שהתהלכה אנה ואנה בבית הקפה כאריה בסוגר. ייתכן בהחלט שהיא רק שיחקה בטלפון. יכול להיות שהיא בסך הכל העיפה מבטים קטלניים באמא ובתינוק שהשמיעו קולות של אמא ותינוק בשולחן ליד. כבר ליוויתי מנהלים בתקופות קשות מנשוא של הפסדים, צמצומים ופיטורים, של פריחה שהיא מעבר ליכולת הייצור, בצמתים של החלטות מכריעות, בהמתנה מותחת לתשובות, בזמנים של קריסת מערכות טכנולוגיות או סתם עזיבה סימולטנית של כמה חברי הנהלה. כך שעצבנות וחוסר מנוחה לא זרים לי או לפגישות הייעוץ. אלא שהיזמית הזאת היתה בדיוק שבוע אחרי החתימה של השקעה משמעותית במיזם שלה, ועוד על ידי משקיעים מהחלומות: נותני אמון, מציעים עזרה, קשרים והקשרים, אבל לא מתערבים.
קצוות לא סגורים בהסכם? ניסיתי. גופות שמתחבאות מתחת לשטיח הדיו דיליג'נס? עול הציפיות? הגשמה מוקדמת מדי של כל החלומות?
לא. לא. לא ולא.
אז מה?
לא יודעת.
אז הסקתי שפשוט ככה היא. הגיעה למה שהגיעה כי לא הסתפקה במועט, ולא הסתפקה גם בהרבה יותר מזה. ולכי תשני מנגנונים כאלה, שהביאו אותה עד הלום. וזה פונקציונלי.
אז זהו, שלא. זה לא פונקציונלי. זה עושה אולקוס, זה מה שזה עושה.
אולקוס בריבוע. כי לא מדובר רק באולקוס הפרטי של העומדת בראש הארגון. כי כולם מסתכלים למעלה, ומבלי דעת מאמצים את כירכום הפנים הנסתר – אך קבוע – של העומד בראשו. ארגון לא-מרוצה-כרוני, הוא ארגון שאין בו נחת. וארגון שאין בו נחת הוא ארגון שאין בו מלים טובות באמת, שבו אף מחמאה לא ניתנת בלי "אבל" בסופה. זה ארגון שאין בו נדיבות, שאף בונוס לא מחולק בו בלי תהליך של התמקחות ותחושה של שני הצדדים, שלי זה עולה יותר.
זה לא רק עניין של גוד וייבז. ארגון מכורכם פנים זה ארגון שאין בו השראה, שאין בו אוויר לחשוב קדימה, לחשוב למעלה, לחשוב בפליק פלאקים לאחור. זה ארגון שכל מהותו מכוונת לחיסול אי הנחת הנקודתי (לצמצם הפסדים, לעמוד ביעדים, לתקל תקלות). זה ארגון פסימי, שעניינו הוא הישרדות.
ארגון מכורכם פנים הוא ארגון שאנשיו משוכנעים שביקורת היא הכוח המרכזי להנעה ולשיפור, ובכלל לא יודע באיזו מידה ציפיות חיוביות ושמחה על הקיים הם כוחות טבע אדירים.
**
אז מה? "הכל דבש"? שביעות רצון ושובע בואכה זחיחות? זה מה שאת מציעה? שנלך כולנו לישון צהריים על בטן מלאה ונקום מגרגרים בנחת לקראת השקיעה?
אז א' – לא שוללת. גם אם לא שנת צהריים (מה אנחנו, יפן? מה אנחנו, רוצים להיות אפקטיביים כמו יפנים שנישן באמצע יום העבודה?) אז לפחות ארוחת צהריים שלא נאכלת מול המחשב אלא מול בן אדם חי או ספר (בחיי אלוהים. נשבעת); התחלה טובה לאיכות חיים ולהעלאת פריון הייצור והיצירה.
אבל קודם כל, בואו נחלץ את הרצון מתחת לאי שביעות הרצון. טון התלונה מחריש אזניים ומסתיר מתחתיו דבר חשוב מאין כמותו: את הרצון. איכשהו נעשה מקובל יותר לומר מה לא טוב מאשר לבטא בקול רם את משאלות הלב. אבל אם כל תלונה תקולף מהטון התלונתי שלה, הרצון החשוף שיבקע ממנה יהיה ברור יותר ואולי גם משהו שיש יותר חשק למלא. כמו ההבדל בין "למה אתה לא מחבק אותי יותר?", ל"אתה יכול לחבק אותי יותר"?
אבל גם, ראה זה פלא: אפשר להיות גם שבעים וגם להישאר ברצון. אפשר להודות – מול עצמך, יחד עם העובדים – במה שעובד, במה שטוב, לשמוח בו, לטפח אותו ולרכב עליו כעל גל נושא. ויחד עם זאת – להישאר ברצון. במקום להכנע לתובענות המיידית של רעב או חסך, הרי אפשר להתייחס לרצון בלי נורות מהבהבות של דחיפות, לכוון אותו לדייק אותו ולשכלל אותו. במח"טית מתקדמת: "הרוב טוב והשאר בטיפול"; משפט שלמדתי ממפקד חטיבה שהיה לי העונג ללוות כברת דרך מקצועית.
***
פעם ישבתי לכל אורכו של כנס שעסק בשאלה האלמותית "האם האהבה יכולה להתמיד?" שניסח הפסיכולוג סטיבן מיטשל. היו בו הרבה פסיכולוגים וגם סופרת ומשוררות ואנשי תרבות ובעיקר הרבה מאוד אנשים שביקשו, עם כל הכבוד לתובנות הפסיכואנליטיות והביטויים הליריים והאסתטיים, לדעת: Can Love Last, לעזאזל איתה?
והרי כבר ברור שיש איזה קונפליקט, טמפרמנטי אם לא אינהרנטי, בין אהבה ותשוקה, בין היציבות והבטחון שמביאה זאת ובין החרדה, ההפתעה והריגוש שמביאה איתה האחרת. ואם האחת מאוד משביעה, אולי אפילו מנמנמת, הרי שהאחרת יכולה להביא לרעב גדול ושוצף.
זה לא אותו דבר בדיוק, לא על אותם מישורים והכי גרוע – אני לא זוכרת מי שם אמרה את זה ואולי בכלל זאת מחשבה שחשבתי בעצמי נוכח הדברים. אבל אולי במקום או אהבה או תשוקה, אפשר בכלל להישאר באותה מערכת יחסים, ובתוכה לנוע על כל הטווח של המטוטלת שבין התשוקה לאהבה, בין היחד לנפרדות, בין היציבות לתנועה בין היש ובין הכמיהה. לנוע, כמו שהירח מחסיר ומתמלא וזה חלק מטבעו, והוא לא פחות ירח כשהוא סהר דקיק כגבה מרוטה והיא לא יותר לבנה כשהיא עגולה ושלמה ויציבה שם גבוה בשמיים. זה אותו הירח, זו אותה הלבנה, ואפשר לסמוך עליו שיתמלא כפי שאפשר לסמוך עליה שתחסיר ותעלם כמעט. וחוזר חלילה.
פוסט נהדרת, מרווחת.
אהבתי מאד את האבחנה המדוייקת של "כמו ההבדל בין "למה אתה לא מחבק אותי יותר?", ל"אתה יכול לחבק אותי יותר"?.
ועוד – חוסר שביעות רצון אינה רק פסימית, אלא בעיקר פאסיבית.
בשנים האחרונות הרחקתי מעלי במודע אנשים ובעיקר נשים שאינן שבעות רצון. נשים שמקטרות בלי הרף על כל מה ומי שסביבן, אנשים של "אכלו לי שתו לי". אנשים של "מגיע לי" במקום אנשים של "אני אביא". מה שמשותף לכולם הוא הסתכלות על עצמם כקורבנות, הטלת אשמה על אחרים – ופאסיביות. זה מאד מעצבן וקצת ילדותי – העולם חייב לי משהו ואם אני לא מקבל אותו אני מקטר.
כשאני יודעת שהכח לשנות את העולם נמצא אצלי אני מפסיקה להתלונן, ומתחילה לשנות. זה ממלא גם באופטימיות וגם באנרגיה. זה מעבר מדיבור לעשיה, מחיפוש של גמור ומושלם לחיפוש של תהליך והתפתחות.
[…] במקום סטטי ופסיבי ומעיקה על הסובבים אתכם (פוסט קשור בבלוג של כנרת). כדי להשתפר ולהשתנות אנחנו חייבות ביקורת עצמית, אבל זו […]
ארגון מכורכם פנים זה גאוני! תודה על ההגדרה הנהדרת הזאת-היא נותנת לי תובנה עמוקה ומשמעותית על מקום העבודה האחרון שלי והסבר ((נוסף) לעצמי למה לא המשכתי וחישבתי מסלול מחדש.
תודה מקרב לב.
פוסט מצויין, ואת כותבת נפלא!
יכולה מאוד בקלות להשליך את הניתוח הזה על מקום שבו עבדתי כשכירה, אבל הנה, גם כעצמאית אני פוגשת לקוחות שמסרבים להתרצות, מתעקשים להיות בתודעת חסר ומתקשים מאוד ליהנות מהטוב שיש.