עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן. למרות שחלק ממני תקוע בשבע מאות באוקטובר, חלק אחר בי שמע את מטח הטילים שירה החמאס בחצות הליל שבין ראשון לשני ונזכר: הזמן עובר. אז הנה, עברה לה 2023 הקשה להחריד, בשבת הקרובה ימלאו שלושה חודשים למלחמה והיא נמשכת. הנזקים קשים, הכאב עמוק, האופק מעורפל, ובכל זאת מתברר שהחיים נמשכים. אחרת, אבל נמשכים.
במשרדים, בפגישות הייעוץ, אפשר להרגיש את העצב, הדאגה, אבל בצידם טוב להיווכח בעשייה שחוזרת בהדרגה, לפעמים אפילו בחדוות העשייה. העבודה מזמינה אותנו לחלקים הבריאים, התחרותיים, היצרניים והיצירתיים של החיים. עם זאת, לא קל לעבוד ולנהל בשעת מלחמה. העייפות גדולה. אני מרגישה אותה בעצמי. בגלל התמרונים שדורש המצב, כי קשה לישון בלילה, כי קשה לקום בבוקר אל המציאות.
1. חופשה עכשיו, גם כשאין לאן.
אחד הביטויים המבריקים והאיומים של התקופה הזאת הוא War-Life Balance. אל תתבלבלו כשזה צץ באינסטגרם, פונטים יפים על רקע שקיעה. זאת מציאות שאסור לנרמל אבל אי אפשר להכחיש שזאת ההתמודדות שאנחנו נדרשים לה כרגע. העייפות גדולה, השחיקה עצומה.
צריך לקחת חופשה. כתבתי כבר בעבר, בתקופת הקורונה, וזה עדיין נכון עכשיו, במהלך המלחמה. נכון שמסובך ויקר לקחת חופשה, אבל המחיר שאנחנו משלמים על המשך התפקוד בכוח לאורך זמן – כבד יותר.
אני לא מסוגלת לנסוע כרגע לחו"ל. אבל חופשה היא גם שני לילות מחוץ לבית. חופשה היא אפילו שני ימים רצופים שבהם אתם לא הולכים לעבודה ולא עובדים בה גם מהבית, עם דבר או שניים שאתם לא רגילים לעשות בימות השבוע (הים עכשיו נהדר. המוזיאונים נפתחו. יש סרטים יפים בקולנוע).
לא רק אתם. גם העובדים שלכם זקוקים להפסקה משגרת המלחמה-עבודה. עזרו להם לצאת לחופש. שחיקה גרועה מאוד לביצועים, ועוד יותר – ליחסים. עד שהדברים ישובו למסלולם מצפה לנו עוד דרך ארוכה; אי אפשר לעשות אותה בצליעה הכאובה הזאת, בלי הפוגות.
2. סיכומי שנה ותכניות לשנה החדשה
ארגון מתוקן מתחיל בתכנון שנת העבודה בחודשיים-שלושה שקודמים לה. אבל אף אחד מאיתנו ושום דבר בחיינו לא היה מתוקן לאחרונה. אז אפילו בינואר, בתהליך מזורז ובכל זאת מעמיק ומועיל, אפשר להתכוונן לשנה הזאת.
אני מלווה מנהלים בתהליכים של בניית תכנית עבודה. התהליך שונה מארגון לארגון, ממנהל למנהל, משנה לשנה, מתוכנן לפי הצרכים הייחודיים, אבל חשוב מאוד לעשות אותו, מדי שנה ודווקא עכשיו. בפוסט הזה אני מציעה דרכים מעשיות ומעניינות לסיכום השנה, אישית ובצוות, ומזמינה אתכם לענות לעצמכם על שאלה חשובה: מה הרולקס שלך. אולי השנה זה בעצם קאנו.
3. קנו קאנו
בפודקאסט שלו, work life-balance, הפסיכולוג הארגוני אדם גרנט משוחח עם אליוט ארונסון, פסיכולוג חברתי. זאת שיחה מעניינת על מוטיבציה ועל שינוי עמדות, והיא מסתיימת בסיפור חמוד, על הדירה הראשונה שארונסון ואשתו קנו. ארונסון העדיף לגור ליד האוניברסיטה, אבל הם נאלצו להתפשר על בית בפרברים, לא רחוק מאגם. בשיא החורף, כשרק עברו לבית שבו הוא לא רצה לגור, ארונסון נתקל בקאנו ישן, והוא קאנה את הקאנו, שתפס הרבה מקום במחסן. אבל, הוא מסכם, כל החורף הקאנו הזה הזכיר להם למה הם שם, ולמה הם מחכים.
כמה אנחנו זקוקים לקאנו הזה עכשיו, משהו שיזכיר לנו שאחרי החורף הקשה, יגיע אביב ואז נוכל לצאת לשוט באגם. קאנו הוא לא הלחם והחמאה, הוא קאנו. הוא לא מילוי המשימה והעמידה ביעדים, אלא משהו מעבר להם, שקשור לשמחה ולהגשמה.
מהו הקאנו במונחי הארגון שלכם או הצוות שאתם מנהלים? מכונה שתרחיב את יכולת הייצור לתחום שכבר הרבה זמן פזלתם לעברו? עוד מפתחת או עוד חדר למשרד? הכשרה מקצועית שתקפיץ את הצוות ואתכם? מיט אפ או כנס שתיזמו וייתן ביטוי לייחוד של מה שאתם עושים? אין כמו לפנטז על הקאנו הזה יחד, לחשוב עם האנשים המשמעותיים לכם מהו הקאנו ואיך חותרים אליו.
4. השמיעו קול בהיר של תקווה ספציפית וברורה
כמו עם הקאנו, רק שעכשיו צריך לדמיין גם את האגם. איפה אתם רואים את הצוות, את המחלקה, את החברה בעוד חצי שנה? בעוד שנה? לא רק מספרים, את המוזיקה של הדברים? את הצבע?
ד"ר עודד אדומי לשם, פסיכולוג פוליטי, פיתח מודל שמתאר את התקווה באמצעות שני מימדים: הרצון (wish) וההיתכנות (expectation). "יש חוקרים שטוענים שתקווה היא הבסיס לכל ההתפתחויות האנושיות, הטכנולוגיות, החברתיות. שכל מה שהאנושות השיגה נובע מתקווה. אני מסתכל על תקווה כדו־ממדית, ולכן אני מנסה להבין אם השינויים הללו קרו בגלל הרצון, מפני שאנשים מאוד השתוקקו למשהו, או מפני שהם חשבו והאמינו שזה אפשרי". (מתוך ראיון ב"הארץ" עם איילת שני, מאוגוסט 23).
אדומי לשם מדבר על שלום ועל פוליטיקה אבל ההצעה שלו בנוגע לרצון והיתכנות תקפה גם לתחומים אחרים. בתחומי הארגון המשימה מצומצמת יותר, לכן אפשרית יותר. זה הזמן לקחת את תכנית העבודה שעשיתם בחודשים הקודמים, או בסעיף הקודם, ולנסח אותה כתמונת עתיד-קרוב, לעזור לצוות לחתור אליה, כי היא רצויה וכי היא אפשרית.
אני זקוקה לתקווה הזאת כמו אוויר לנשימה, אבל אני לא טובה ברמייה עצמית, ולא קל לי לחלום עכשיו. מכמה מפגשי ייעוץ ייחודיים למלחמה שהנחיתי, נוכחתי שוב לדעת כמה שיחה טובה יכולה להיות המעבדה שבה נובטת תקווה כזאת, ספציפית וגם אפשרית. לכן, כשנכשלתי בלחלום לבד, הוצאתי צו שמונה לכמה יוצרות ויוצרים מובחרים, וביקשתי מהם לחלום איתי. ההתייצבות היתה מלאה ולמעלה מזה, והפרויקט "לחלום על לחלום" התפרסם ב"פריזאית", מחג המולד ועד ראש השנה החדשה.
5. ולהתפתחות טובה שבכל זאת היתה השנה
מעדויות שהצטברו במערכת עולה, שהטיפול הארגוני בהתעמרות קפץ מדרגה. אפילו שתיים. סוף סוף, ארגונים ומנהליהם לא רק מכירים בנזק של התעמרות בעבודה, אלא מוכנים לטפל בהן בתוך הבית. זה ראוי לפוסט שלם, אבל עד שאכתוב אותו – כמה שורות. כל כך שימח אותי, וסליחה, אפילו ריגש אותי, להיתקל בשנה האחרונה בכמה מנכ"לים שבחרו בטיפול עמוק ויסודי וכמעט רדיקלי.
עד כה היה מקובל לעצום עיניים אל מול ההתעמרויות, ובמקרה שכבר אי אפשר היה, כלומר במקרה שהוגשו תלונות והנזקים היו גדולים מדי – הפתרון המקובל הוא להקיא מהארגון את המתעמר או המתעמרת (זה קורה במידה די זהה בשני המגדרים), כלומר לפטר אותו, ומצידנו שיעבור להתעמר באנשים חדשים בארגון אחר.
ועכשיו ארגונים, החלוצים והאמיצים שבהם, מוכנים לקחת על זה אחריות בהתמודדות משולבת בציר הניהולי ובציר הייעוצי/טיפולי. במקרים שבהם יש די נכונות, המנהלת מציבה בפני העובד המתעמר את המראה ואת הגבול, ובאותה נשימה מציעה טיפול או ייעוץ למתעמר, על חשבון הארגון ובתיאום איתו, כדי לעזור לו להיגמל מההתעמרות ולמצוא דרכי התמודדות טובות, מקובלות, לניהול.
התעמרות היא לא גזרת גורל ולא מתרחשת בואקום, אלא בסביבה שמאפשרת אותה. כל עוד היה נדמה שיש רק שתי אפשרויות לטיפול בהתעמרות – לעצום מולה עיניים או לפטר את המתעמר.ת – רוב הארגונים בחרו באפשרות הראשונה. אם נחזור לצירי התקווה של ד"ר אדומי לשם, הרי שבצד המשאלה לנהל ארגון מצליח, שמכבד את עובדיו ומטפח אותם, כלומר כזה שלא יהיו בו התעמרויות, עכשיו גם יש כלים, מנהיגותיים וייעוציים, והם מציעים לתקווה הזאת תכנית עבודה. אני שמחה לעזור למנהלים שרוצים לטפל באומץ ובנחישות בבעיה הזאת, הם מרוויחים הרבה יותר מאשר רק טיפול בבעיה הנקודתית, אלא מבססים אקלים ארגוני בריא ומטפח.
*
ולסיום, האיור שאילנה זפרן תרמה לפרויקט הלחלום בפריזאית, הוא גם איחול ריאלי והולם לשנה החדשה:
רותו יותר אופטימית:
תודה על הקריאה. תגובות פה או בפרטי תמיד משמחות אותי.
יפה