מחירו של הפרייסלס או "מה את עושה כל היום" (א')

1. ביום שבו פתחו את הבריכה בשכונה, ההתרגשות שלי לא ידעה גבולות. כבר שנים שאני מפנטזת על מים ועל שחייה, וכבר כמה שנים שהיו שמועות שיפתחו בריכה בשכונה. ועוד ציבורית, בניגוד לקודמתה, שהיתה אמורה להיות ציבורית, אבל בסוף התגלתה כמחטף יזמי מקומם, בריכה פרטית בהחלט (ונפלאה להכעיס).

אבל השמועות אודות הבריכה הציבורית השכונתית החדשה התעקשו, ובסופו של דבר התבררו כנכונות: תיפתח בריכה ציבורית אצלנו בשכונה. אמנם תת קרקעית, אמנם צריך להכנס אליה דרך הקניון החדש, ואמנם יקרה, גרסו השמועות. אמנם ואמנם ואמנם. ניסיתי לא להיות קטנונית. בריכה! בשכונה! פרייסלס!

ואז היא נפתחה. יעלה כמה שיעלה, דקלמתי ודילגתי כל הדרך עד לדלפק הכניסה ביום הפתיחה, הרי לטבול בבריכה, ליד הבית, זה פרייסלס. ואז הגעתי לקניון, הגעתי לדלפק, נתקלתי חזיתית בטבלת המחירים המסועפת, נזכרתי שאנחנו משפחה, הוספתי עוד 400 שקל דמי רישום, ומה גיליתי?

שבריכה ליד הבית זה אמנם פרייסלס, אבל דווקא יש לה מחיר. אוהוהו איזה מחיר.

החלטנו לשלם את המחיר, ליהנות מהקרבה של הבריכה הביתה וממיעוט הנרשמים (לשחות לבד במסלול זה פרייסלס), ולספוג בשקט את התבוסתנות שבלשלם אותו מדי פעם סתם ככה (שפעת, עומס, עייפות, עצלות, קר מדי, בגד ים מדי).

 

2. אבל העלות האמיתית היא, כמובן, הזמן שאני משקיעה בשחייה. נו, כמה כבר נמשכת השחיה עצמה? ארבעים דקות, גג? אם אני לא טובעת מרוב שיעמום? אז כמה זמן כבר לוקח ללכת לשחות?

בשישי בבוקר קבעתי עם חברה. בבוקר החמאתי (בצרפתית קוראים לזה 'שמנוני', הרשו לי חירות ספרותית קטנה), כלומר תשע וחצי בערך, תלוי כמה זמן ייקח לה לשים את הילדים ולהגיע ללב העיר. אני, כדרכי, שוב הייתי אופטימית חסרת תקנה, וחשבתי לעצמי-הרחפנית: הזדמנות מעולה להספיק גם איזו שחיית בוקר קטנה. הרי הבריכה היא חמש דקות מהבית, ושחיה היא – כמה? גג ארבעים דקות? – אני הרי מגיעה לקפה לפניה, ועם עוד סט זרועות חטובות.

ובכן, שעתיים ואלף התנצלוית אחר כך, התברר שהבריכה היא לא באמת חמש דקות מהבית. אולי בקו אווירי. בפועל זה יותר רבע שעה. וגם הסתבר – הלם ותדהמה – שעל ארבעים דקות שחייה מוטלים הרבה מיסי-זמן: להתפשט – להתלבש, למצוא לוקר, להסס רגע לפני הכניסה למים, לרעוד מקור בדקה או שתיים הראשונות, לשחות ארבעים דקות או פחות כי מחכים לי, לצאת לפגוש מכרים ולדבר איתם כמה דקות, ממש בקצרה, כי חברה מחכה, להתקלח בזריזות אבל לא להשאיר סבון בשיער, לארוז את כל הכבודה המפוארת הזאת שצריך לקחת לבריכה, למרוח אודם, כדי שיסיט את תשומת הלב מסימני המשקפת על הפנים, למהר הביתה לשים את פק"ל הבריכה ספוג המים, לרוץ את כל השדירות כדי להגיע לחברה באמריקנו הארוך השני שלה, שעם כל הכבוד לטבילת הבוקר הקצרה שלי ולעיתוני סוף השבוע שהביאה איתה – מיצתה.

זה לא שלא חישבתי נכון, זה שלא חישבתי בכלל.

 

3. סליחה, שרית.

 

4. סליחה מכולכם, אבל אני לא לבד. אף אחד מכם לא מחשב את העלות האמיתית של הדברים. לא בשיפוץ בית (הרי אפילו סעיף הבלתי צפוי עולה תמיד על גדותיו), לא בתכנון מסיבה, לא כשמתכננים נסיעה, ובעיקר ומדי יום – אף אחד לא מחשב את מחירם האמיתי של הדברים, כפי שהוא נגבה בזמן, בזמן הניהולי ובזמן הארגוני.

כולנו נופלים בפער בין הנטו לברוטו; נדמה לנו שהחיים הם צירוף של הדברים עצמם, ואנחנו ממשיכים לשכוח, בעקשנות, שהדברים עצמם עטופים בשכבות רבות ועבות של סידורים, הכנות, תיאומים, ביטולים ושינויים, פקקים, חיפושי חניה ומילוי דלק, תקלות ופתרונן.

וגם: שיחות מסדרון שיכולות להיות בזבוז זמן או להצית שותפויות ורעיונות חדשים, יחסי אנוש שרצוי לטפח, עובדים ומנהלים שחשוב לחנוך (ולא במשוב החצי שנתי, תודה).

 

5. אבל סדר היום של אף אחד מאיתנו לא נותן לכל אלה – התובעניים, החשובים – מקום. היומן מלא פגישות, ואצל מי הוא לא מלא פגישות, הרי שמתי בדיוק אמורה המנכ"לית לחשוב? לתכנן? להעלות רעיונות? להבין מה באמת קורה על פני השטח ומתחתיו? מתי, למען השם, היא אמורה לנהל?

איך אמור המנהל לעשות Walk around management כשפגישה רודפת פגישה ואין לו זמן להתהלך בין העובדים שלו? (ומתי הוא יאכל צהריים? ויעשה פיפי?)

בעצם, כדי להיות יעילה – לעזאזל, עזבו 'יעילה', כדי להיות מצוינת – מנהלת צריכה לסגור ביומן שלה שעה בבוקר להתארגנות וקביעת סדר היום, צהריים כדי לאכול, לנשום ולשבת לשוחח עם עובדים ועמיתים, ועוד שעה בסוף היום כדי לסגור קצוות ולהבין מה קרה פה בכלל. כן, המשמעות היא לנטרל שעתיים ביום מהיומן, להפקיע אותו ממרחב הפגישות. הנה, כתבתי את זה.

זאת האמת, והיא מתוקה. היא מתוקה, כי היא נשמעת לא מציאותית, אבל כשמיישמים אותה באומץ היא מאפשרת כל כך הרבה מרחב אישי וניהולי, אוורור והעמקה, פרספקטיבה ושיקול דעת, מבט רענן בכל פעם מחדש. ואלה – ולא הספקים הספקים הספקים – הם בדיוק מה שצריכים ארגונים ממי שעומד בראשם: ריבועים ביומן שבהם כתוב "עבודה". או "ניהול" (לפעמים כותבים על הריבועים האלה 'פגישת ייעוץ'. גם זו דרך להפקיע זמן מהשוטף).

ויש גם חלק ב', על "על מה את עושה כל היום", השאלה שעומדת בעומק היחסים בין עובדים למנהלים

צילום: Sarathy Selvamani by UnSplash