1. מחאת הפונדקאות לכל היא אחת המרתקות והמורכבות שהיו כאן. אולי גם הסוחפות; נראה כמה אנשים יצעדו בהפגנה ביום ראשון (עדכון: המונים. רבבות. גם אנחנו. ההפגנה הכי גדולה שראינו מזה שנים. וגם השמחה שבהן).
אידיאולוגית, היא מפגישה חזיתית בין אג'נדות שונות, אולי סותרות; בוודאי בין קהלים. אבל מה שמעניין בה במיוחד כרגע, היא ההתגייסות-רבתי של ארגונים מסחריים לטובת אג'נדה פוליטית וחברתית.
החל מארגונים שהחליטו להעניק סיוע כספי לזוגות גברים שבחרו להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאות (ודרך הארגונים שהשוו את סכומי הסיוע והעלו. והעלו!), דרך ארגונים שנותנים יום חופש לחברי הקהילה הלהט"בית שבוחרים לשבות, אחרים שנותנים שעה לשביתה לכל מי שמזדהה עם האג'נדה ועד לארגון אחד, שהודיע חגיגית שהוא מתיר לעובדיו לשבות, כל עוד יום החופש שהם לוקחים ינוכה ממכסת ימי החופש שלהם.
כמה חנויות יסגרו שעריהן לשעה במחאה ושתי מסעדות מבית היוצר של אותו שף יימנעו מסרוויס הצהריים כדי לאפשר לעובדיהן לשבות, וההודעות על נוסחיהן השונים זורמות ומגיעות (ותודה לכרמל מילנר סער, שאוספת אותן).
יש גם ארגונים שכתבו בכנות, שממילא ביום ראשון הם סגורים מפאת תשעה באב, ובכל זאת חשוב להם להדגיש שהם תומכים ב
זכות הומוסקסואלים לפונדקאות
הזכות להורות
שיוויון זכויות לכל בני האדם באשר הם
ארגון-ארגון, מנכ"ל-מנכ"ל, מנהלת משאבי אנוש ויחצ"ן-יחצן, מגיבים לחוק הפונדקאות מתוך הפריזמה הרעיונית שלהם.
אני לא מצליחה להעלות בזכרוני אף התגייסות מסחרית פומבית סוחפת כזאת, לטובת שום אג'נדה שנויה במחלוקת, בוודאי לא כזאת שמתנגדת למדיניות הממשלה. כן, ארגון גדול יכול לתמוך בחיילינו, וארגונים אוהבים לחבק את קבוצות הכדורגל המנצחות שלנו ואת הנציגים שלנו לאירוויזיון, אבל לפרסם הצהרות פומביות בעלות גוון פוליטי מסוים, אופוזיציוני? כבר שנים שלא (ואשמח אם תזכירו בתגובות כאלה, אם היו). תוספת: גם אם זה נראה כמו הצטרפות ספונטנית, זה היה מתוזמר לתפארת. כדאי לקרוא את מאחורי הקלעים בכתבה של ענת ביין לובוביץ' מגלובס.
ארגונים משמיעים את קולם בחוצות בסוגיות של תחרות ורגולציה בדרך כלל, וכמעט אף פעם לא רואים עצמם שחקנים בתמורות פוליטיות חברתיות שאינן נוגעות להם ישירות (ואני מוציאה מכלל זה פעולות פילנתרופיה, שהן בטלות בשישים, ולפי מחקרים גם הרבה פחות מזה).
2. באותו הקשר, מעניין להיזכר בהחלטה של ברק עילם, מנכ"ל נייס, שהודיע שאנשי נייס יפסיקו לטוס עם אל על עד שזאת תצהיר על שינוי המדיניות שלה בנושא אפליית הנשים בטיסות שלה. זה היה לא מזמן, ממש בסוף יוני. גם הפעולה הזאת היתה הפתעה משמחת, על רקע שתיקתם הרועמת של ארגונים בזירה הציבורית. שימח אותי לשמוע קול פוליטי, ומעבר לו – פעולה ממש – שנוקטת חברה מסחרית גדולה, בלי לחשוש מהמחיר שתשלם בזירות ובמגזרים שונים.
במקרה הזה, הפעולה של נייס, של מנכ"ל נייס, היתה גם אפקטיבית במיידי – כבר בתגובה לכתבה על ההחלטה של נייס, הדגיש מנכ"ל אל על לא רק את ערכי החברה ('שיוויונית, ללא הבדל דת, גזע ומין') אלא גם הודיע 'למען הסר הספק' שנוסע שיסרב לשבת ליד כל נוסע אחר יורד מהטיסה. פעולה >> שינוי מיידי של המציאות.
במקרה הזה גם, מוכרחים להודות, הפעולה של עילם ושל נייס נופלת בול בסולם הערכים שלי.
חברה שמביעה דעות שהן בו זמנית פופולריות וליברליות מייצרת כותרות, נתפסת לעתים כאמיצה ונכונה, ובעיקר מייצרת הזדהות אצל העובדים שלה, שגאים להשתייך לחברה שלבה במקום הנכון. לדעתם.
ובכלל, למילניאלס, יודעים כולם לדקלם, חשוב לעבוד במקומות בעלי מצפון ערכי.
3. ווי וורק, למשל, הכריזה ממש בימים האחרונים, שהיא לא תגיש יותר או תממן, בשר לסוגיו. הנימוק המרכזי היה הפגיעה הסביבתית, אגב, לא הסבל שנגרם לחיות. זה נשמע אידילי, זה נשמע כמו הזדמנות לעשות שינוי משמעותי באמצעות החלטת מנכ"ל וההיקפים הגדולים ולאורך זמן של הביצוע שלה; זה נופל בול לערכי המועסקים הנדרשים שלהם, שסוגיות סביבתיות אינן זרות להם וגם טבעונות אצלם היא פרקטיקה די נפוצה.
אבל צעד כזה, שנכנס לצלחת של העובד, לתקציב האוכל של העובדים, ממש עד לתן ביס שלו, עלול להיתפס גם ככפייתי; כפגיעה בחופש הפרט. טוב, אז אולי לא פגיעה בחופש הפרט: במאמר שדיווח על המהלך צוין שלא ימנעו מעובדים להביא אוכל בשרי לעבודה. אבל נשמע שיש כאן נקיטה של חופש המימון כדי להשפיע – להכריח? – את העובדים להשתתף, על גופם ובשרם, בשינוי גלובלי שראשי החברה מאמינים בנחיצותו.
4. אני כשלעצמי לגמרי בעד כדור הארץ (למרות שלא תמיד מרגישה הדדיות בקשר) ומנסה להיגמל מבשר. אבל מה קורה כשהפעולה הציבורית של ארגון גדול דווקא לא הולמת את סולם הערכים שלי? לא נופלת באזורי האדישות שלי, אלא פוגעת בערכים חשובים לי במיוחד?
גם דוגמה מציאותית כזאת לא עולה לי כרגע, כזאת שתרגיז אותי במיוחד כעובדת, שתגרום ניכור ביני ובין מקום העבודה שלי, אבל ברור לי שגם אלה שנמנו כאן יכולות בהחלט לגרום תחושות כאלה לעובדים, ללקוחות, לסנטימנט הציבורי. כל נקיטת עמדה עשויה להיות מועילה במישורים מסוימים ופוגעת באחרים.
5. סו פאקינג ווט.
אומץ ניהולי הוא היכולת לקחת בחשבון השלכות לא רצויות מבלי להעצר בגינן. לבחור בפעולה הראויה למרות מחיריה. ולמרות שברור לי הסחף האופנתי ורווחיו המיידיים, מאחורי ההצהרות אפשר מדי פעם לראות את הלב פועם; לארגונים יש לב, גם למנהלים אגב. ובעיקר והלוואי – אפשר לראות ניצנים של שינוי באופן שבו ארגונים תופסים את היחס ביניהם לסביבה שבה הם פועלים. הסביבה, המדינה במקרה הזה, היא לא רק מקור להפיק ממנו תועלת ורווחים, אלא בית הגידול שלהם, שהם יכולים וצריכים לדאוג לו, להשפיע עליו, לשנות אותו לטובה. לשם כך צריך להשמיע דעה ולנקוט פעולה. את הגביע הקדוש, הרווח לבעלי המניות, היא תשיא בדרכה.
הצילום של John O'Nolan מתוך Unsplash
מלים כדורבנות