משבת בערב אני מסתובבת עם גוש בגרון. מתברר שאני לא היחידה. בסיבוב שלי בקומות ההנהלה, במקומות שבהם העסקים, בסך הכל, כרגיל, נאספו פירורי דאגות, נדודי שינה, בטן מתהפכת, סימני שאלה, עייפות, חולשה כללית; שום דבר לדווח הביתה. החום לא עלה על 36.6. הרוב בסדר גמור, והשאר בטיפול.
לכאורה. גם בארגונים שבהם הכל עובד, שבהם הסגר לא פגע אנושות, ואולי להיפך – התגלו תושיה ואורך רוח, נוסחו מוצרים מתאימים לתקופה והסתגלו לדרכי עבודה חדשות, אפילו עובדים במרץ על תכניות להמשך; גם שם – זזים עכשיו באי נוחות.
*
את הגוש בגרון אצלי אני מכירה: כל שינוי במצב הסגר או בהתפתחות המגפה, גורמים לי מצוקה (במקרה שלי: פחד, צער וכעס). זה עובר כשנכנסים למצב עצמו, אז אני מסתגלת. עד לשינוי הבא.
אבל הפעם זה שונה. זה שונה, כי זה דומה. כלומר היינו שם כבר, לא מזמן, אולי במרץ?
זה נשמע דומה מאוד, אבל בסיבוב השני זה כבר אחרת.
*
בין פברואר למרץ עברנו משגרה לחירום. זה היה מלחיץ, עורר סימני שאלה, ובעיקר – זה היה משונה. אבל חירום אנחנו יודעים לעשות: מגייסים את כל המשאבים, כל מה שיש לנו וכל מה שאנחנו חושבים שדחוף שיהיה, ובמאמצי על משותפים – עוברים את זה.
באמת עברנו את זה. ביחד, קיוו השלטים המצוירים בכתב יד ילדותי שנתלו מחלונות הבתים.
*
אלא שעכשיו, ארבעה חודשים אחר כך, הכניסה השניה למצב החירום לא דומה לראשונה. לכאורה אנחנו מתורגלים, ובכל זאת – היא לא קלה יותר. להיפך: הדאגה שעוד לא ראינו כלום, הרזרבות המתכלות, הנזקים הכואבים שמצטברים מסביב, בעיות שצצות ברחבי הארגון כמו עובדים שקשה להם במיוחד וקשה איתם, התמוססות הלכידות בגלל ההתרחקות הגיאוגרפית, עייפות מצורות עבודה נוחות פחות ופחות מספקות.
אבל בעיקר – אי אפשר להכנס שוב ושוב למצב חירום באותה תחושת דחיפות טריה ועזה שיש בה תעצומות נפש גדולות, אישיות וצוותיות.
זוהי שגרת חירום, צריך לדעת לחיות עם זה, ויש בזה משהו מעייף ועצוב.
*
זוכרים את אי הנוחות מהפיסקה הראשונה? כן, אז מה שצריך זה לא להתעלם ממנה ולא לטאטא אותה מתחת לשטיח אלא להבין שהיא אינדיקציה חשובה מאין כמוה. אינדיקציה למה? לא יודעת בדיוק, תמצאו לבד: לזה שהעובדים שלכם במתח בעצמם? לזה שהתכניות לשנה הבאה נשמעות קצת מופרכות כרגע? לזה שהתעלמתם מכמה סימנים עסקיים חשובים? לזה שהאנשים שלכם מתאמצים מאוד כדי להחזיק את אותה האופרציה אבל שאתם כבר הורדתם את הרגל מדוושת ה"כל הכבוד" ו"רק עוד קצת"? רחרחו, שאלו, צרו שיחה. אל תפחדו מאי הנוחות שלהם.
*
גם לא צריך להשתקע בתחושת אי הנוחות. צריך ללמוד ממנה ולהמשיך הלאה, לכיוונים שלהם היא מרמזת.
זה הזמן לעשות שיחה מובנית ופתוחה עם צוות המנהלים ובהמשך, בצוותים, עם כלל העובדים, על מה עושים לקראת הגל השני. ממצלמת רשת לקנות ועד תהליכי העבודה שצריך לשפצר. עשיתם כבר? עשו עוד אחת.
זה הסיפור בשגרת חירום: הכל חוזר על עצמו? גם אתם צריכים לחזור על עצמכם: התוויית דרך, החזקה, הכלה. וחוזר חלילה.
*התמדה*. גם היא הסיפור בשגרת חירום: לרוץ מרתון בספרינטים. זה לא הגיוני, זה מתיש, אבל זה כנראה מה שצריך עכשיו.
והדבר השלישי הוא לשאוף לתנועה הספירלית. הספירלה היא דימוי רווח בעסקי השינוי וההתפתחות. כנראה שתמיד נעבור דרך אותן תחנות בחיים, גם של עצמנו. השאיפה היא, בכל פעם שאנחנו חוזרים דרך אותו אתגר לבוא אליו מעט יותר חכמים, משוכללים. מעבר ליתרון התחרותי שיעזור בהישרדות, השאיפה לספירלה תזמין את האנשים בארגון לדבר זה עם זה, להקשיב וללמוד וליישם, ולדבר שוב. וזה – קשר יותר מתקשורת – מה שיעזור לעבור את זה ביחד.
___
הצילום של ציור קיר מ"כולי עלמא", לפני שבוע בדיוק.
לכל הפוסטים על מנהיגות בעידן קורונה. רלוונטיים גם שני הפוסטים על "מרחב מוגן" – ניהול ועסקים תחת אזעקות.
לרוץ מרתון בספרינטים. איזה ניסוח יפה!
תודה על התיאור המדויק כל כך של אתגרי השלב השני.
תודה, רחל, על הקריאה.
הגוש בגרון כל כך מוכר, תודה ששייכת אותי לקבוצה שמכירה אותו גם. לוקחת את העצות שלך לתוך המשפחה שהיא האירגון החשוב ביותר בעיניי. נעשה את השיחה הזאת שוב. ושוב. הלוואי שיכולנו גם להתחבק, כי לדעתי הריחוק החברתי שנגזר עלינו דווקא בזמנים שהכי זקוקים בהם לקרבה, וזה גם על מנת לקדם דברים בעבודה, הוא שמחולל את הגוש הנורא הזה.
תמי, אני בונה עליך שתמציאי דרך להתחבק. אם לא את, מי?