הלווייתו ההמונית של הרב עובדיה יוסף היא קריאת השכמה דווקא לחילוניים. עוצמת המנהיגות של הרב יוסף מעוררת השתאות, וכשהיא לא מעוררת דאגה לעתידה הדמוקרטי של ישראל, היא מעוררת קנאה. הרב יוסף לא יכול היה להיות המנהיג שלי. גם במצב הרוח הליברלי ביותר, תפיסות העולם שלנו שוללות האחת את השניה.
אבל מי כן יוכל להיות המנהיג שלי? מי מהפוליטיקאים בני זמננו, שסמכותו אינה דתית, יכול להוביל אחריו תנועה חיה וסמיכה של תומכים ופעילים?
מיתוס עקדת יצחק הוא אחד מאבני הבניין המצמררים של היהדות, אבל הליברליות הישראלית סובלת דווקא מתסביך אדיפוס. אנחנו מתמחים ברצח אב. אנחנו נאורים וביקורתיים, לא מקבלים הכתבות מגבוה והנהייה העדרית אחרי דמויות חזקות מפחידה אותנו, ובצדק.
כבר שנים רבות, אולי מאז בגין או רבין, שהמנהיגים החילוניים לא מצליחים לשרוד את הציבוריות הישראלית. זו אחריותם המלאה: השחיתות, נטישת האינטרס הציבורי לטובת הפרטי, הפחד להוביל. ועם זאת, במבט על, נראה שהמנהיגים והמונהגים משתפים פעולה בחיסול המנהיגות הישראלית החילונית.
אם ציות עיוור למנהיג רב עוצמה הוא ילדותי, תמים וחסר אחריות, הרי שההתנערות של הציבור החילוני ממנהיגיו מריחה מרוח נעורים, בגרסתה המסוכסכת. אנחנו מסרבים להתבגר, להשלים עם העובדה שמנהיגים לא יהיו מושלמים כשייצאו מפוסטר הבחירות אל תוך החיים. השנים האחרונות סיפקו לנו שתי דוגמאות מהדהדות למנהיגים שההבטחה שהביאו עימם התנפצה במהירות מסחררת. יאיר לפיד, שהרשים עמוקות את הציבור הישראלי בחדות לשונו ובהבטחות לפוליטיקה אחרת, כבש את הכנסת ואת הממשלה, ותוך ימים נפל בבורות עמוקים, שאת חלקם כרה בעצמו ואחרים נכרו עבורו בשמחה גלויה לאיד.
תנועת המחאה החברתית, שהתעוררה באופן ספונטני וחשפה את מחיריה הכואבים של השיטה הכלכלית הקיימת, הצליחה לסחוף אחריה המונים והיה ביכולתה להשפיע על המציאות הישראלית לעומק ולטווח הרחוק. אלא שבגלל חילוקי דעות בין מנהיגיה וכמה טעויות טקטיות, בסופו של אותו קיץ, לוהט ומיוזע, היא דעכה לבלי שוב, מותירה אחריה כמה רעיונות חשובים להאחז בהם ותו לא.
בשני המקרים ההבטחה היתה עצומה, אלא שהאכזבה הציבורית היתה מרה ונמהרת. במקום תקווה לפוליטיקה חדשה, במקרה של יאיר לפיד, או מעורבות אזרחית בהשפעה על פני החברה, במקרה של המחאה החברתית, קיבלנו ציניות וריפיון ידיים.
הנתק בין העם למנהיגיו הוא לא רק בעיה של מנהיגות, אלא גם בעיה של מונהגות.
הכאב העמוק במהות החילונית נובע מההבנה, שאין בנמצא ישות עליונה שמארגנת את העולם בדרכה. בינתיים גם טרם נמצאה שיטה טובה יותר להוביל עם ומדינה אלא באמצעות מנהיגים הנבחרים בשיטה דמוקרטית. המנהיגים – תפקידם להתוות את הדרך הטובה ביותר. אבל גם למונהגים יש תפקיד: הם צריכים ללכת אחרי המנהיגים שבחרו, בעיניים פקוחות, להיות ביקורתיים כלפיהם, אבל לא ניהיליסטיים.
במקום להמליך מלכים בהתלהבות ובחיפזון ואז, עם גילוי כישלונותיהם הראשוניים, למשוך מתחתם את הכסא ולבכות את ריקבון השיטה, הגיע הזמן להתפכח. עלינו לבחור את מנהיגינו בתשומת לב, בזהירות ומתוך תקווה, ולרגע לא לוותר להם על התפקיד שלשמו נבחרו, אבל גם לא לוותר עליהם.
הארץ, 2013