ואני שותפה סמויה / כנרת רוזנבלום, יועצת ארגונית וכותבת

 

לא מזמן התקשר אלי מנהל משאבי אנוש שלא הכרתי, ועוד לפני שסיפר על המנהל בחטיבה באחריותו שזקוק לייעוץ, הוא פתח ואמר שהוא אהב את הטורים שלי, אוהב את הבלוג, קרא אפילו את מדור ביקורת בתי הקפה ב"עכבר". התרגשתי, כי כיף לקבל מחמאות וגם טיפה נבהלתי, כי לרגע קצר שני העולמות שלי התנגשו. נפגשו, התכוונתי.

בימים כתיקונם נדמה שאין שום חיתוך בין קבוצת הייעוץ שלי (לקוחות, קולגות, מנהלי משאבי אנוש או אנשי פיתוח ארגוני, אלה שא.ב טרם כתב על שליחותם) ובין קבוצת הקוראים שלי (או הבריכה המילולית, העיתונאית, הבלוגרית או הספרותית, שבה אני טובלת רגליים).

עבדתי בבית הספר לפיתוח מנהיגות בצה"ל, כשיצא לאור ספרי הראשון. במוסף "7 ימים" התפרסמה, אפרופו יציאתו לאור של ספרי, כתבה של גפי אמיר על ספרי הדרכה למתבגרות. ובשבוע שלאחרי אותו סוף שבוע הנחיתי, כרגיל באותם ימים, סדנת מנהיגות לצוערים בקורס קצינים.

חוץ מריח של דשא קצוץ וים (בית הספר לפיתוח מנהיגות יושב על צוק נתנייתי מול הים) מסדנאות המנהיגות של הימים ההם, זכורים לי בעיקר ריח הזיעה ושמן הרובים. ולא בכדי: סדנת המנהיגות סוגרת בחדר אחד לשלושה ימים, חמישה עשר בחורים רגע לפני קבלת דרגת הקצונה, אוקיינוסים של שאיפות מנהיגות והשפעה, מוטיבציות, קנאה ותחרות של אריות צעירים, חרדת כישלון ופחד מהצלחה כשל מתמודדים במקצה אולימפי, וכל אלה מבוצרים היטב, בהגנות של גדוד שיריון פלוס גיבוי של כוחות נ.מ. מיומנים. על אלו נוספת ההיסטוריה המשותפת, הקצרה אך העשירה במטענים ובדוגמאות, שהספיק הצוות לצבור במהלך הקורס.

כל מה שנותר למנחה לעשות הוא להשתמש בכל החומרים האלה כדי לעזור למשתתפים לפתח את מה שבאותה תקופה הוא כנראה המימד החשוב ביותר של חייהם – כישורי המנהיגות שלהם; בסך הכל לקחת את הפקעת הצוותית הזאת, של רגשות, הרגלים והנחות יסוד, ולפתוח את הקשרים שבה עד שנבין מה מניע את מי, מי מניע את מה, ולמה בעצם. ואז, לעזור לצוות לשזור את החוטים אלה באלה, כדי שיחד ייצרו – במקרה של סדנת מנהיגות למשל – קבוצה של יחידים, שכל אחד מהם מצליח לשמור על הייחוד שלו, ועדיין נרתם לטובת העמיתים שלו ולטובת ההתפתחות האישית והמקצועית שלהם.

היינו קוראים לסדנאות "עבודה מתחת לניאונים", להבדיל מההתפתחות הטבעית שבשטח, בחיים האמיתיים. אבל הרגשתי שאנחנו עובדים דווקא בתוך קופסה שחורה או קמרה אובסקורה: סגורים מן העולם, עוצרים לכמה ימים כדי להתבונן בכל החומרים שהחיים מגישים, ושהתוצר הסופי שיופק בסופו של דבר – תכנית עבודה, או סיכום קצר שכל אחד מהמשתתפים ירשום לעצמו על פתק שייכנס, במקרה הטוב, לכיס ליד התחבושת האישית וחסם העורקים – יוכל לתפוס רק את קצה קצהו של מה שהתחולל שם בפנים.

מדי שעה וחצי יצאנו מהחדר הדחוס להפסקה, וכמו היינו דוחפים ברגליים לכיוון פני המים, עולים לשאוף אוויר צלול וריח דשא וים, כדי לחזור בעוד חצי שעה ולצלול מחדש למעמקים. באחת ההפסקות האלה, כשהלכתי לבדוק מה מצב החדרים למחר אצל האדם החשוב ביותר ביחידה – הפקידה שמחזיקה את המפתחות, כמובן – תפסתי אותה באמצע קריאת הכתבה על הספר שלי, במוסף המקומט של סוף השבוע שעבר, שהתגלגל כנראה בלשכה. היא הרימה את ראשה ממנו, הודיעה לי שמחר אאלץ להסתפק בחדר קטן יותר, ואמרה בקול מהורהר: "מוזר, כתוב כאן על איזו כנרת רוזנבלום אחת שכתבה ספר לנערות בגיל ההתבגרות". "באמת מוזר", הסכמתי, ופניתי לשנות את רוע הגזרה, הרי ממש לא לעניין לעבור חדר באמצע סדנה.

*

כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי, שאני רוצה לכתוב על הייעוץ הארגוני, שהוא חלק חשוב בחיי המקצועיים ובחיי באופן כללי, ומשום מה, מתקשה לעשות את זה. יש התחלות של פוסטים בלתי גמורים, יש סקיצה לאתר, יש עלון שאותו ניסחתי במשך כמיליון שנה פלוס מינוס, ועדיין אני לא שלמה איתו (אבל העיצוב מהמם, תודו). אבל טקסט-טקסט – אין.

וזה משונה, כי אני אדם של מילים, כי בייעוץ המילים והדימויים הם כלי עבודה ממדרגה ראשונה, וכי העבודה הזאת, המרתקת, מייצרת הררי סיפורים מדי פגישה. ובכל זאת – אני מתקשה.

כי שנים רציתי להפריד. בכלל, שנים חשבתי שצריך לבחור. את מדור ביקורת בתי הקפה ב"עכבר העיר" כתבתי במשך שנתיים וחצי בלי אישור של ממש מהמפקדים שלי. הייתי אזרחית עובדת צה"ל בימים, וכותבת בלילות ומפרסמת בסופי השבוע. ואמנם פעם התקשר אלי אחד מתתי האלופים שאיתם עבדתי וביקש עצה מקצועית חשובה, המלצה למסעדה ליום הנישואים שלו ושל רעייתו, אבל בדרך כלל ההפרדה נשמרה באדיקות.

אולי כי סברתי אז, בטעות, שזה לא מאוד רציני להיות גם וגם. שרציתי כל כך להיות יועצת ארגונית רצינית ומקצועית לעילא, שחששתי שהכתיבה שלי, שהיא במידה מסויימת אישית, חושפת את טעמיי ודעותיי ורצונותיי ולבטיי וקשיי, עלולה לקרוע חורים בארשת המקצועית שלי. אולי כי הייתי גם שבויה בפנטזיה להיות לוח חלק, מסך לבן להשלכות של הנועצים, ואילו הכתיבה מגלה עלי טפח וטפחיים. רק שכחתי אולי שהייעוץ גם הוא חושף אותי, במידה רבה, בפני הנועצים שלי. ושכחתי שמי שאני מביאה לייעוץ זו לא רק ההיא עם התארים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה ארגונית וההכשרה בהנחיית קבוצות ובייעוץ תהליכי ומערכתי, אלא גם ההיא שכותבת. ושאנחנו, אני והיא, הן אותה אחת בדיוק.

ואולי קשה לי לכתוב על הייעוץ, כי אני נבוכה לדבר עליו במונחי ההשפעה שלו. אני קושרת כתרים לפריז בלי בושה, גם לתל אביב או לערים אחרות, מסוגלת לתאר מסעדות עד לאחרונת מנותיה והנידחת שבפינותיה, וצוללת בלי קושי רב לפנים רבות של החיים, שלי ושל אחרים. אבל לכתוב על הייעוץ, על עצמי כיועצת, על המקום של הייעוץ בחיי, אני בעיקר מתחילה.

כי זה אף פעם לא מספיק מדוייק. או מכיל הכל. ואם אמשיך להתעקש שהפסקאות שמתארות כאן את המתרחש בסדנת המנהיגות יהיו מדוייקות, הפוסט הזה לעולם לא ייכתב.

כי הסודיות המקצועיות היא רק אחת המסגרות ששומרות על הייעוץ, שהופכות אותו למקום המוגן שבו כל כך הרבה דברים יכולים לקרות.

ובעיקר, כי אלו הם החומרים שלהם. של הנועצים. הם חומרים מעניינים, לפעמים מרתקים. ובאופן משונה, למרות שאני מלקטת סיפורים, מבטים, מחוות גוף, מצלמת (במצלמת האייפון או במילים או בזיכרון) סצנות קטנות שמתביימות להן מאליהן סביבי, אני אף פעם לא עושה את זה במהלך העבודה. אלו הם הסיפורים שלהם. אולי הם מצויינים, אבל אני, אני אוהבת לעשות בעצמי, ושונאת לקנות מוכן.

יש לי שתי מחברות בתיק. אחת של הייעוץ, אחת של הרעיונות שקשורים לכתיבה. למרות שיש לי (ראו הוזהרתם) קובץ שנקרא "שוד בתי הקפה הגדול", אליו אני אוספת משפטים או שברי שיחות שמרחפים מסביבי כשאני יושבת לעבוד בבתי קפה על המחשב, כשאני בתפקיד היועצת, אני כמו מקפידה שכל החומרים יחזרו תמיד לתוך הייעוץ עצמו. מעולם – רק עכשיו אני מבחינה בזה – מעולם לא יצאתי מפגישת ייעוץ ופתחתי את המחברת ההיא, כדי לרשום בה הערה, תזכורת, רעיון, ציטוט, באותו כתב יד נחפז שממילא אף פעם לא אצליח לפענח ממרחק הזמן.

לא מזמן אמר לי מישהו חכם (וזה רק אחד התענוגות בעבודת הייעוץ. יש במקצוע הזה לא מעט אנשים חכמים), אפרופו משהו שכתבתי, שגם ייעוץ הוא פרשנות של המציאות מהקומה השמינית. ואני מסכימה, וחושבת שכמה חשוב שיש אנשים שזה תפקידם, וכמה כיף שזאת העבודה שלי. אבל עדיין, כשיש משהו שחשוב שאזכור, תמיד אוציא את המחברת המסוימת הזאת בצאתי מבנייני המשרדים.

אני מביטה בכל, במושאי הייעוץ שלי ובעולם סביבי, באותן עיניים, אלה שאינן יכולות להימנע מלראות בכל דבר את הפוטנציאלי ואת הסדקים בכל מה שנראה מושלם, אלה שרואות את התשתיות המבניות, המשפחתיות, המעמדיות, הארגוניות, האישיותיות, התפקידיות ואת האופן שבו הצורה משפיעה על הפעולה, האופן שבו השפה משפיעה על התודעה. אותן עיניים.

מלתחות כבר איחדתי. פעם הייתי מנסה ללבוש את הבגדים הייעוציים-מספיק לעבודה. היום אני משתדלת להדחיק את השאלה הזאת מדי בוקר וללבוש מה שבאמת מתחשק לי. ובכל זאת, שתי מחברות.

אצל חולי אפילפסיה קשים, מנתקים בניתוח את הקורפוס קולוסום, החלק שמחבר בין החלק הימני של המוח ובין זה השמאלי. כשאני חושבת על זה (כשאני כותבת על זה, כלומר), אולי זה בגלל המעורבות העמוקה שלי בכל מה שקשור לעבודה. אצלי הקורפוס קולוסום כנראה עדיין מנותק, אולי כדי שהסערה החשמלית המתחוללת באונה אחת של המוח לא תתפשט לחלקים האחרים. אז בכל זאת, שתי מחברות.