הפורמט הוא מלכה! (חלק ג'): שמרו עליה מכל משמר

1.

אמר לי חבר: "קראתי מה שכתבת, ואני רוצה לומר לך, שמעולם לא הייתי בישיבת צוות שהצדיקה את עצמה. עשרים שנה אני עובד בארגונים מסוגים שונים, וכל ישיבות הצוות היו בזבוז מוחלט של זמן".

שאלתי: "לכל הישיבות אתם נכנסים עם טלפונים? לכולן?"

"עד האחרונה שבהן", ענה.

"וכולם עם הטלפונים? דלוקים? קוראים הודעות? משיבים?"

"איזו שאלה", הוא אמר.

נו, מ.ש.ל.

"את צודקת", הוא אמר לי, אחרי שחזרתי בלהט על כמה מהתפקידים החיוניים של ישיבת ההנהלה. "את צודקת", אמר, והתכוון "בתאוריה".

הרי העניין הוא מעגלי. אם ישיבת הצוות היא חסרת ערך, מה הטעם לשמור עליה מפני הפרעות, טלפונים, הזזות ושאר מרעין בישין? מה הטעם לשמור על הפורמט?

שאלה טובה. והתשובה הכי מנומקת ויעילה היא: ככה.

2.

ככה:

פעם, כשהייתי יועצת צעירה (צעירה יותר*) זכיתי לקבל הדרכה מנאוה רוזנוסר. נאוה היא אחת היועצות הארגוניות הבכירות בארץ, אשה חכמה ואמיצה.

היינו נפגשות אז בבתי קפה, ופגישות ההדרכה היו כל כך חיוניות עבורי ויקרות, שכל בית הקפה, על שולחנותיו ולקוחותיו והמלצרים שמתרוצצים סביב, היו נמוגים, והשעה וחצי של הייעוץ שלנו היתה כולה התייעצות ולמידה על הארגונים שאיתם עבדתי, על ייעוץ ועל הנחיה. ועל עצמי, כמובן.

זאת היתה תקופה עמוסה ומרתקת: סדנאות המנהיגות שהעברנו בבית הספר לפיתוח מנהיגות בצבא היו דינמיות מאוד, וקשות להנחיה, סדנה רדפה סדנה, ואני, שהבנתי שאני עומדת בפתחה של שפה חדשה ומסקרנת, שצופנת בחובה הבנה מעמיקה על העולם, על ארגונים, על צוותים ועל אנשים, שפה שמציעה לי כלים לחולל בכל אלה שינוי – כל כך רציתי להשתפר בהנחיה.

באחת הפגישות סיפרתי על סדנה שהנחיתי; אני לא זוכרת איזו דילמה הבאתי להתייעצות ומה היה בשמונים וחמש מתוך תשעים הדקות שמוקצבות לפגישה. אני זוכרת היטב, לעומת זאת, שאת הוידוי הכי חשוב שמתי על השולחן כמה דקות לפני סופה המיועד של הפגישה:

אני לא שומרת על הסֶטינג.

זה בטח היה בסופו של הסיפור על תהליך שנתקע בסדנה, ואולי הזכרתי שבשלב הזה, התקוע, כבר היינו צריכים לצאת להפסקה, אבל שבדיוק מישהו אמר כך, ואחר אמר לו אחרת, ושלמרות שהשעון הראה שלפי לוח הזמנים שנקבע היינו צריכים לצאת כבר להפסקה, קיוויתי להצליח לפתור את זה בתוך אותו סשן. והרשיתי לסשן להימשך ולהימשך, ובטח דבר לא נפתר בו.

נאוה פתחה זוג עיניים כמי שכרגע גילתה את מקום קבורתו של האקדח המעשן, ושאלה אותי: "את לא שומרת על הסטינג?", ואני, למרות שמתתי מפחד, או בגלל שמתתי מפחד, עניתי מיד שלא, אני לא שומרת על הסטינג.

ובשבוע הבא כבר יש צוות חדש, וסדנה חדשה, ואנה אני באה; ניסיתי להעביר את הנושא, או משהו מהמצוקה שלי.

חי זקנם של פרויד וביון; מי שיודע משהו על תהליכים דינמיים והנחייתיים, יודע עד כמה בשפתנו הסטינג הוא קדוש. כך שלמרות שאני ראויה לכל גנאי על כך שב-1999 לא שמרתי על הסטינג, צריך לכל הפחות להעריך את האומץ שלי להודות בזה לפני נאוה, שהיתה לא רק המדריכה שלי, אלא גם מייסדת בית הספר להנחיית קבוצות ומי שהעמידה דורות של מנחי קבוצות מעולים ומעמיקים.

התחלתי להסביר, בדקות האחרונות של הפגישה, עד כמה בעיני זה קר, מנוכר ונוקשה, מתנשא אפילו, להפסיק את הדובר באמצע. שלא הכל בחיים מתנהל ביחידות של תשעים דקות, שבסך הכל לוח הזמנים לא נחקק בסלע, זו אני שהחלטתי עליו ואני יכולה לקבל החלטות בשטח. נאוה, מצידה, עשתה את הדבר הנכון, וגם אל מול המרצע שיצא מהשק – שמרה על הסטינג.

היא אמרה לי: "אנחנו צריכות לגמור, ואין לי זמן להסביר לך. בינתיים, תאמיני לי: תשמרי על הסטינג. בפגישה הבאה נדבר על זה".

ואני, כעם ישראל במעמד הר סיני, אמרתי בלב "נעשה ונשמע". לא הבנתי עד הסוף את הסיפור הזה של הסטינג, וגם לא ממש הסכמתי לו, אבל האמנתי לנאוה. או לכל הפחות צייתתי לה. כך או כך, בסדנה שהתקיימה בשבוע שלאחר מכן שמרתי על הסטינג. יצאנו להפסקה בזמנים שהוכרזו מראש, חזרנו בזמן ואפילו להפסקות הצהריים נשאר מספיק זמן.

וזה כמובן עבד. כמו קסם. כי סטינג הוא באמת קסם וגם עקרון עבודה הגיוני מאין כמותו.

סטינג (מטרת המפגש, זמן, מקום, הרכב המשתתפים, כללים נוספים שהקבוצה או המנחה משיתים על עצמם) מאפשר בטחון, לקבוצה ולמנחה. הבטחון והידיעה מאפשרים עבודה טובה וגם יצירתיות. סטינג, ישתבח שמו, מאפשר אפילו בחינת גבולות, כי סוף סוף יש גבולות.

אבל בהקשר הזה, הניהולי, המשימתי, חשוב לומר שהיצמדות לסטינג מאפשרת דבר אחר, נכסף:

סטינג, בסופו של דבר, מאפשר את השטף.

 

 

3.

שטף הוא אחת החוויות הכי נכספות בחיים. שטף הוא התחושה שהכל זורם ומתפתח בכיוון הנכון, שאין התקעויות ותקלות או לפחות לא רבות מדי. שהתהליך יכול להתפתח, שהעבודה נושאת פרי.

אני רחפנית גדולה, ואם אתם נותנים לי גם את האדים של היוגה לרחף עליהם הרי שקל לי מאוד להתנתק מגובה המזרון. לעתים אני מתנתקת מרצף התרגול המוכר והאהוב. אני פתאום נתקעת, ולא יודעת בדיוק מה לעשות. אז אני לוקחת את הכרטיס של כל התנוחות, וכמו מושכת ברתמות של עצמי, מחזירה את עצמי לרצף התנועות. אלא שאחרי הקיטוע, המשך התרגול מקרטע וקריר. איבדתי את המומנטום, את חוט המחשבה, שטף התנועה, אחידות הנשימה, אולי אפילו משהו בדופק השתבש לרגע או בחום הגוף.

זה מה שקורה כשלא שומרים על הסטינג, ובהתאמה – זה מה שקורה כשמוותרים על הפורמט.

לעומת זאת, חשוב דווקא לציין מה קורה כששומרים על הפורמט: כל התהליכים מתקיימים, והם איכותיים, מעמיקים ויעילים. יודע את זה כל מי שעושה ספורט או מנגן: כשמוצאים את הפורמט המתאים, ושומרים עליו, החזרה – לספורט, לנגינה – היא בכל פעם קלה יותר והביצועים משתפרים לאין שיעור. גם ההנאה.

רואים את זה חד משמעית בייעוץ. תהליכי הייעוץ הכי טובים הם אלה שנשמר בהם הרצף. אלו התהליכים שלא רק נוצר בהם אמון, ומרחב התייעצות שאפשר לסמוך עליו, אלו התהליכים שקורות בהן התפתחויות חשובות, משמעותיות, עמוקות ומעשיות לאנשים ולארגונים שהם מובילים.

זה נשמע פשוט והגיוני, אבל בפועל, החיים מאתגרים את הפורמט. כשההתייעצות השבוע היא לא אקוטית, כשהעומס מאיים להכריע, כשהישיבה האחרונה לא היתה טובה כמו קודמותיה או שעלו בה חומרים לא קלים – הכי קל לבטל את אחת הישיבות הפנימיות – עם עצמך, עם יועצת או עם צוות ההנהלה. לא, חלילה, פגישות עם לקוח. מעשה נס, לפנות ריבוע ביומן.

אלא שישיבת ההנהלה אף פעם לא עומדת בפני עצמה; היא חרוז אחד בשרשרת של תהליך התפתחות ניהולית וארגונית. ויהיו הסיבות טובות ככל שיהיו (והן תמיד טובות) לא כדאי לשמוט חרוז ועוד חרוז, כי בסופו של דבר השרשרת מידלדלת והולכת, מאבדת מיופיה, מכובדה וממשמעותה. ומהאפקטיביות שלה, אם זה מה שרציתם לשמוע.

המשמעות היא, כמו שנאוה אז אמרה לי, לפני מספר שנים רב כל כך שאין לי כוח לחשב, היא:

תשמרי על הסטינג, תאמיני לי. גם אם זה קשה. אני כבר אסביר לך בפעם הבאה.

 

4.

זה הסיפור עם סטינג, וזה גם הסיפור עם פורמטים באשר הם: צריך לשמור עליהם, פשוט כי צריך לשמור עליהם. כי המעגליות. כי הנבואה שמגשימה את עצמה. כי ישיבת הנהלה שהמנהל שלה יתעקש לקיים אותה, ויתעקש לקיים אותה היטב ובלי הפרעות וסוסים טרויאניים, תהפוך להיות עם הזמן איכותית ומשמעותית.

כי פורום קריאייטיבי חוצה דרגים שיתקיים בהתמדה, גם אם בפעם הראשונה, השניה או השלישית לא יעלו בו רעיונות מהפכניים, יניב מחשבה יצירתית (ועוד הרבה ערכים אחרים) בפעמים הרביעית, החמישית והשישית שיתקיים.

הספקות, ההפרעות, התקלות, תלונות הלקוחות, מה לא – תמיד יחדרו דרך הסדקים ומאיימים למוטט את הפורמט, אבל פורמטים – או מנגנוני ניהול מסוגים שונים – הם הכלים הניהוליים הכי חשובים שיכולים להיות, וכל שנדרש הוא לשמור עליהם.

 

* תזכורת לעצמי: פוסט על "צעירה יותר" ועל "מה אהיה כשאהיה גדולה. יותר".

**בפוסט הבא: הפורמט הוא המלך (חלק ד') – ערפו את ראשו! 

*** הצילום בראש הפוסט: Toa Heftiba