מאבק ראוי / על שמוניםעשרים, ייצור ויצירה

"מאבק ראוי", כך מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב ובכובד ראש, כאילו הייתי מפקדת תא במחתרת בתקופת הקמת המדינה. רק בפגישות ייעוץ למנהלים ובעלי חברות. שמתעסקים, כמו כולנו, רק אולי בהיקפים הרבה יותר גדולים

בשטויות. 

שטויות? שטויות: תקלות, טעויות, בעיות בתזרים, ריבים קטנים, מסמך שאבד, תביעה קטנה. ענייני לו"ז. תלונות. תלונות של לקוחות, תלונות של עובדים, תלונות של ספקים. תלונות של הבית על נוכחות חסרה. תלונות פנימיות על חוסר סיפוק, עייפות ואי שביעות רצון.

"שמונים / עשרים" הוא ביטוי ניהולי שגור, שנדמה לי, שכמו המילה "שקיפות" כבר נדד הרחק ממשמעותו המקורית. חוק פארטו גורס ששמונים אחוז מהתוצאות נובעים מעשרים אחוז מהתהליכים. אחת הנגזרות שלו גורסת שמנהלים, שתפקידם לכאורה לנווט את הארגון באמצעות קבלת החלטות, מקדישים רק עשרים אחוז מהזמן לקבלת החלטות ושמונים אחוז מהזמן לתחזוקה שוטפת. וזאת עוד הערכה אופטימית.

"שמוניםעשרים" מדקלמים מנהלים צעירים במרכזי הערכה, "שמוניםעשרים" ימלמלו מנהלים ותיקים כשיסבירו, לעצמם בעיקר, איך זה ולמה לא התעכבו על עובד חשוב לא מרוצה שהנה עוד רגע ישקיעו חודשים באיתור מחליף ובמשא ומתן ובשכר מעודכן ובכניסתו לתפקיד, "שמוניםעשרים" יזכירו יועצים למנהלים שטובעים תחת העומס (ותראו לי כאלה שלא). שמוניםעשרים הוא שני דברים לפחות: הוא לא רק תזכורת שעל המנהל שעליו להבחין בין מוץ לתבן, לאתר את המנופים שבהם כדאי להשקיע את המשאבים הארגוניים ואת זמנו הניהולי ולהתעקש להשקיע אותם שם. שמוניםעשרים היא גם תזכורת אמפתית שככה זה. שהחיים, כן, גם במשרד, גם במישור היצירה, מורכבים מהרבה קש, גבבה, בירוקרטיה וגן ילדים.

חוק פארטו אפילו לא מתחייב על יחס של עשרים שמונים. תראו את ה-99 אחוז: רוב העושר בעולם מוחזק על ידי אחוז אחד מהאוכלוסיה. אבל עזבו את העושר, תראו את החיים: בעיה עיקשת באינטרנט תשתק משרד שלם. לא שזה עניין חשוב, וברור שמנהלת המשרד יכולה לטפל בזה בעצמה, כמובן, האצלת סמכויות וכל זה, אבל לפעמים הבעיות הטפשיות והמעצבנות לא נפתרות והן מתגלגלות וצוברות בדרך בעיות-טפילות כמו עיכובים בטיפול בעבודה ודפיציט ועומסים.

"משחק הבירה" הוא סימולציה של שרשרת ייצור ואספקה שפותחה בבית הספר למנהל עסקים בהארווארד. בלי שאגלה לכם את אחד הסופים האפשריים לתרגיל המעולה הזה, אומר רק, שהוא מדגים באכזריות את האופן שבו אי התאמות קטנות בין ההערכה לבין המציאות גדלות באופן מפלצתי, במהירות מסחררת ומאיימות להטביע את העסק. אז כן, האמת היא, עם כל הכבוד לשמוניםעשרים, שבתקלות יש פוטנציאל סכנה אמיתי. ואולי זאת אחת הסיבות שמנהלים וארגונים עסוקים כל הזמן בפתרון תקלות, בעיות, תלונות, אי שביעויות רצון גדולות או קטנות.

אבל האמת היא שיש סיבה בסיסית הרבה יותר: העין האנושית מאתרת אותן בקלות, את הנורות השרופות. כך הבחנו פעם, בעלים של עסק בתחום ההדרכה ואני, כשניסינו להבין למה אף פעם לא מצליחה העסקתו של מנהל אדמיניסטרטיבי, אחרי שניסה להעסיק מנהלים אדמיניסטרטיביים מרקעים שונים, ברמות שכר אחרות, עם יד חופשית ועם ניהול צמוד. ואף פעם העסק לא תקתק כמו שהוא חלם: שיוכל לבוא בבוקר ושהכל יעבוד. ואז הוא, כבעלים, כמנהל, כמנחה המקצועי, יוכל לפתח את העסק או את התורה שעליה הוא בנוי, יוכל להמציא דברים חדשים, הרי כל כך הרבה בדלי רעיונות מחכים ב-Notes.

הייאוש הוא, שלא, אף פעם לא נבוא בבוקר ונברך את המזגן שפועל, את המנקה שהגיעה, את מערכות המיחשוב שעובדות, את כל העובדים שהגיעו בזמן ועשו את תפקידם מעל ומעבר, את הלקוחות ששילמו ואת הספקים שסיפקו. הרי זאת לא אופטימיות, זאת פנטזיה, לחשוב שברירת המחדל היא שהכל וכולם מתפקדים כראוי כל הזמן.

העין רואה מיד נורות שרופות, ומיד היא פוקדת להחליף אותן. היא רואה עובד שלא מחייך יפה בבוקר, והיד רושמת לבדוק מה קורה עם איקס. זאת הטייה תפיסתית מזיקה מאין כמותה, להבחין רק בחריגות, ועוד רק בחריגות לשלילה, ועל אף שכולנו נחשפנו לברכת השמש ולמדיטציה וכולנו למדנו דבר או שניים על פסיכולוגיה חיובית וכולנו כבר ספגנו מכה או שתיים בחיים שלאחריהן הבטחנו לעצמנו לאמץ את הכרת היש – על אף כל אלה, בסופו של דבר טעויות ההגהה, המנורות השרופות, הקרעים במעטפת והתלונות הם שמושכים את תשומת הלב האישית, הניהולית והארגונית, הם אלו שישפיעו על סדר היום והם אלו שיילכו איתנו בסוף הביתה.

והנה, גם כאן – כל כך הרבה מילים הקדשתי לנורות השרופות שכמעט ששכחתי את המאבק הראוי. אז תיכף אזכיר כמה דרכים לנהל אותו, את המאבק הראוי, אבל הדבר שהכי חשוב לומר בפתח השנה הזאת, הוא שהוא מאבק ושהוא ראוי. זהו המאבק לנהל לא רק שרשרת ייצור אלא גם חיים יצירתיים, בכל תחום שבו את פועלת, זהו המאבק להיות ער גם לעובד המחייך ולא רק למזעיף הפנים, זהו המאבק לראות את שמונים האחוזים של הפעילות שדווקא מתנהלת, אולי אפילו מתנהלת מאליה, וזהו המאבק לא להפסיד במלחמת ההתשה של הפרטים הקטנים. וגם לסרב בתוקף לכוח השחיקה האדיר שלה.

ורגע לפני שלב המה לעשות, יש להעז ולהודות: השמונים לא רק מפריעים לנו בדרכנו אל העשרים. השמונים גם גם מצילים אותנו מפני העשרים. כי על אף הכמיהה לשולחן נקי ולזמן פנוי לאסטרטגיה / סיעור מוחות / יצירה / טיפוח בריתות עסקיות / למידה / המצאה, אולי גם בגלל הכמיהה הזאת – בסופו של דבר הם עלולים להיות מאוד מאכזבים. העשרים הם מה שמחוץ לטווח הראיה המיידי שלנו, ולעתים הם מה שנמצא מחוץ לטווח היכולות או הישג היד. השמונים הם, במונחים פסיכולוגיים פשוטים, הגנה יעילה ובלתי מתכלה מפני הסיכוי להגשמה. ומפני הסיכוי לאי הגשמה. ובסופו של דבר, התקלות, התלונות, הבעיות הנקודתיות הן קלות יותר לטיפול ולפתרון ולמחיקה מרשימת המשימות מאשר העניינים הגדולים באמת, אלו שבהם אנחנו תולים תקוות גדולות. וזאת אחת הסיבות שבגינן אנחנו נשמור עליהם, על השמונים הארורים, בכזאת נחישות.

אמרתי ואני חוזרת ואומרת: יותר מטכניקות הכרעה, מה שחשוב הוא להחליט שהמאבק הזה הוא ראוי. ובכל זאת, קצת תחמושת:

1. מול העיניים ובהישג יד: חזון, אסטרטגיה, רצונות, חלומותהפעולות המוכרות והחשובות מאוד מאוד: לנסח חזון ואסטרטגיה ולפרק אותם לפעולות ולשים על ציר הזמן הארגוני. לחשוב מה רוצים, להעיז להעלות את זה על הכתב, לפצח את זה לאבני דרך ולהשאיר את זה כל הזמן מול העיניים. כן, לכל ארגון והנהלה טוב וחשוב וחיוני לפתוח את השנה בסיכום של השנה הקודמת, של למידה מתוכה ושל הצבת שאיפות, רצונות, מטרות ויעדים לשנה הבאה. להלן אוף סייט, או ריטריט או סדנת פיתוח הנהלה. וחשוב שאלה יהיו במקום גלוי ונראה שיהיה אפשר לחזור אליו, כמו מודבקים על קאפה בחדר הישיבות, למשל. אני, למשל, כותבת את הדברים החשובים לי על פתק מאפליקציית הפתקים הפשוטה של ווינדוז, והוא פתוח לי על המחשב ומקבל את פני בכל פעם שאני מדליקה אותו.
   ואגב, ב-To Do List הטקסית שאני עורכת כל שבוע מחדש (ותיכף, מיד אחרי פרסום הפוסט הזה אגש לערוך את זאת של השבוע), אני מקפידה לכתוב גם דברים שאני רוצה, לא רק מה שאני צריכה לעשות. זה גם גורם לה לרשימה להיות פחות דרקונית, וגם גורם לי לממש יותר מהדברים שאני רוצה.
2. במוקדם ובמאוחר: יום ארוך ויום קצרמנסיוני, שניהם חשובים מאוד לאיכות החיים ולאיכות העבודה ולאיכות החיים בעבודה. יום קצר מאוד, קבוע, בשבוע, כזה שעוד רואים בו אור יום כשיוצאים, כזה שהוא קודש הקודשים (תחשבו הסדרי ראייה של הורים גרושים; כזה קודש) – מסמן לעבודה גבולות, מאפשר להיות גם במקומות האחרים החשובים בחיים, ונותן מרחק, פרופורציות ואוויר. היום הארוך, לעומת זאת, עושה את אותו הדבר – רק בעבודה. יום ארוך קבוע, כזה שאתה לא צריך להתנצל עליו, כזה שאתה מתכונן אליו מראש, כלומר למשל דואג לאכול בו כמו שצריך כי נשארים עד מאוחר, מאפשר להיות בעבודה בטמפרמנט אחר: סבלני, משתקע, משקיע. יום כזה, קבוע וידוע, מאפשר להשתקע בעבודה גם אחרי שכולם הולכים, לחסל מפגעי תיבת מייל או אפילו, רחמנא ליצלן, לשקוע לשיחה עמוקה עם מישהו בעבודה על מה עושים, או איך עושים, או סתם להכיר טוב יותר או – זהירות, סכנה – ממש ליצור משהו חדש או משהו ישן אבל אחרת.

הצילום בראש הפוסט: עפיפונים נעצרים בגדר מתכת / איתן ויתקון