איכשהו קרה שנחשפתי ביסודיות למכה המגזינית של סוף השנה הלועזית: רשימות המשפיעים על, האנשים שעשו את וארבעים הצעירים המבטיחים משהו.
מכיוון שאני משתדלת להשליך את העיתונים לפחות בקצב שבו הם זורקים את עצמם עלי, נבצר ממני לבצע ניתוח שיטתי. חוץ מזה, אני חוששת שהוא יהיה מדכא מדי.
מתוך חמישים האנשים שעשו את 2012, על פי גלובס, במקום החמישי שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה. לא הייתי זבוב על הקיר בישיבות המערכת שבהן נקבע הדירוג, אבל אני נותנת את ראשי ששלי נחתה במקום החמישי בזכות שיריון. למה ככה?
ככה:
כי במקום ה-15 נמצאת רקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, מחליפתה של גליה מאור המיתולוגית, במקום ה-27 סמדר ברבר-צדיק, מנכ"לית הבנק הבינלאומי. חולפים עוד 22 מקומות של אנשים שעשו וגו', בהם לא פחות מ-26 אנשים שעשו את 2012, עד שמופיעה האשה האחרונה ברשימה, עופרה שטראוס, וגם היא, חולקת את המקום ה-49 עם דן פרופר ואריק שור.
"זוהי רשימה שרובה ככולה חגיגה של עשייה ושל מצוינות", כותב רון שוורץ, עורך הגיליון. עשייה, מצויינות וטסטוסטרון.
רשימה אחרת, שפורסמה לא מזמן, דרגה את משרדי הפרסום המובילים. גם היא נערכה ב"פירמה", גם הוא מוסף של "גלובס". 10 משרדי הפרסום המובילים, כולל תמונות של הבעלים של המשרדים השונים המובילים. בסדר, אז אין אף אישה בין בעלי עשרת המשרדים המובילים. מזל שהמוסף ממשיך למנות אותם עד ה-25 שבהם. בטח תרצו לדעת כמה נשים שותפות במשרד פרסום מוביל? שתיים.
ניחא. הרשימה הראשונה מנתה בעלי חברות ענק, ראשי ממשלה לשעבר, בעלי עיתונים, יושבי ראש של קבוצות וחברות ענק, מנכ"לים, יזמי הייטק ומייסדי חברות. אלו אנשים שעשו כברת דרך בחייהם, חלקה נעשתה לפני עשרות שנים. אז באמת המצב היה לא שיוויוני. אולי באלו שמפלסים את דרכם היום בשוק העבודה והעסקים המצב אחר?
בטח אחר. ברשימת "ארבעים הצעירים המבטיחים" של מגזין דה מרקר נספרו תשע נשים. מעט פחות מרבע.
***
אני לא יודעת למה אני ממשיכה להיות מופתעת כשאני רואה את הרשימות האלה. לא יודעת למה הן מכעיסות אותי ומייאשות אותי כל כך.
הרי המציאות גברית וחותכת לא פחות מהרשימות הללו, אפילו יותר.
***
נורא אייטיז לספור נשים ברשימות ולכתוב על זה טורים בעיתון (בעיתון נשים, כן?) או עבודות סמינר בחוג למגדר. ניינטיז זה כבר לשבת בישיבת מערכת ולשבור את הראש אילו נשים עוד אפשר לרתום לרשימה, לשם האיזון. אמצע ניינטיז בואכה תחילת שנות האלפיים זה גם להקפיד שיהיו שם מזרחיים וערבים. והומו ייצוגי אחד. תודה.
לא תודה. דווקא טוב בעיני שבעשור השני של שנות האלפיים מניחים לרשימות לשקף בבוטות את המצב. בוטות ויושר, זה מה שאנחנו צריכים היום, יותר מאשר אפליה מתקנת.
אני מוקפת בנשים מבריקות, יצירתיות ומלאות מוטיבציה: עורכות עיתונים, יזמות היי טק סדרתיות, סופרות וכותבות לטלוויזיה, חוקרות ונשות אקדמיה, כלכלניות, מנהלות בכירות. חינכו אותי שאין דבר שאני לא יכולה לעשות, אם רק ארצה ואלמד ואתאמץ מספיק. מתערבת שגם אותן גידלו ככה, בלי הרצאות על פמיניזם, פשוט בלי אף אחד בבית שייתן לך את התחושה שאת לא יכולה לפעול ולהצליח בעולם כמו כל אחד אחר.
ואז פתאום את נתקלת, בפעם הראשונה, בהשתאות, בפער הזה, בין מה שחשבת שאת יכולה לעשות ובין מה שאחרים חושבים שאת יכולה. וזאת מלכודת איומה. כי הרי לא חינכו אותי לפעול מתוך קיפוח נשי, רק מתוך רצון ומתוך עוצמה. ואין סיכוי שתספרי לעצמך, או תרשי לעצמך לראות, שלא קיבלת את העבודה הזאת כי את אשה. שהצלחת להגיע רחוק, אבל את הקו שמפריד בין רמות הביניים לרמות הבכירות ממש, יעברו רק גברים. ואת לא.
המינוח המקובל הוא "תקרת הזכוכית" אבל לי המחסום הבלתי עביר הזה מזכיר יותר את הגדרות החשמליות האלחוטיות שמקיפות את המדשאות סביב בתי מידות אמריקאיים. הכל נראה פתוח וירוק ומזמין, אבל בשלב כלשהו תחטפי מכת חשמל קטנה וכואבת ותביני שעברת את הגבול. כלומר, שלא הצלחת לעבור אותו.
טיעונים של קיפוח הם תירוצים עלובים. הם מחלישים אותך כשאת אוספת את שברייך מהכישלון הקודם ויוצאת שוב אל העולם.
אז את מחפשת מה לא עשית נכון, משתפרת, מתקשחת קצת, צוברת עוד ניסיון לקראת הסיבוב הנוסף בעולם הגדול. ושוב ושוב את נוכחת: שגם אם יש נשים מנהלות, גם אם יש נשות מקצוע בכירות למדי, הן כמעט אף פעם לא יעמדו בראש הארגון, כמעט לעולם לא יהיו בעמדות של השפעה אמיתית, מכרעת. כמו שאמא שלך הסבירה לך פעם, ברגע חולף של פמיניזם: נשים מבשלות, גברים הם שפים.
זאת אמת כל כך בסיסית, מוכחת באופן גורף, בנאלית כמעט. אבל לשאת אותה איתך בצאתך לעולם העבודה או העסקים זאת כבר תבוסתנות.
אבל הנה, באות הרשימות הללו, והן מתכוונות, כפי שכתב העורך, לחגוג את העשייה, וחלילה לא לבקר את השיטה, אבל הן עושות זאת, בהיותן מראה מדויקת, שכוחה לא טמון בשיקוף הדמויות שניצבות מולה, אלא דווקא כשהן משקפות את הנעדרות מן התמונה, דמויות הרפאים, אלו שהיא משמיטה.
בצילום: שלב התודות בפרמיירת הסרט "היורד מלמעלה" בפסטיבל חיפה. מחוץ לתמונה: שתיים שלוש נשים