יש לי בלגן בראש. במקום שבו אמורים להיות מונחים רעיונות לתסריטים, זרוקים גרביים. על השיש אמורה לתפוח איזו דמות מספר, אבל הכיור מתפקע מצלחות; אין מקום במדיח. רגע לפני פיצוח של אבחון במחלקה עם סיפור מעניין אני נזכרת לתת עוד כמה סיבובים לכביסה במייבש, לטשטש את הקמטים שנקוו בה במשך היום.
אני מסתובבת בבית חסרת שקט, מותחת את השמיכות במיטות הקומתיים, את הציורים שאספתי מרחבי הבית אני דוחסת למגרה המתאימה, מתלבטת אם יש בכלל טעם להעביר את הנעליים הזרוקות ליד הדלת למקומותיהן הטבעיים, הרי מחר, כשישובו הילדות מבית הספר, גם הנעליים ישובו וייזרקו מחדש ליד הדלת.
כבר כמה ימים שגלגלי אבק מסתחררים לי במסדרון ופירורים סותמים לי את המרווחים בין הסינפסות במוח.
אין לי עוזרת. כבר שבועיים עברו מאז נפרדנו בדמעות ובפיצוי הולם מהאשה היקרה שפעם בשבוע בשנה האחרונה עזרה לנו במלאכה הסיזיפית של השבת הבית לקדמותו.
בלילה אני מוצאת מחבוא לסל הכביסה, שרק לא יתייצב מולי במלוא הדרו, ואז אני שוקעת, לאט אבל בטוח, בקורותיה של "אחוזת דאונטון", דרמה תקופתית שמתארת את קורותיהם של משפחת אצילים וצוות העובדים שלהם באנגליה של תחילת המאה שעברה. עייפה, אני צפה בירוק הבריטי של האחו, בצהבהבות אבני הטירה, בין תיפוריהן המדוייקים של שמלות התחרה והטפטה, בקרקושי המטבח ובגינוני הגשת ארוחת הערב על ידי המשרתים בכסיות לבנות.
רגע לפני שאני נרדמת, בניגוד לרצוני אני נזכרת בכל מה שצריך לעשות מחר: לוודא שיש חולצה ורודה נקייה לטורניר המחניים של האחת, ומחברת חכמה לשיעור האנגלית של האחרת, לוודא שיש בבית פסטרמה ולחם ועגבניות שרי, לגדולה יש יום לימודים ארוך אז צריך לארגן גם משהו שדומה לצהריים ושאפשר לארוז בקופסה, למצוא דבק פלסטי לשיעור אמנות ואת מחברת התווים שנדדה כנראה אל בין ספרי הלימוד האחרים. כל זה, לפני שמונה בבוקר. בשמונה ודקה מתחילים יום העבודה, מטלותיו וטרדותיו. ובסיומו, לפעמים במהלכו, ישובו לפריים ליווי שיעורי הבית, והשיחה הדו חודשית עם המורה לפסנתר, והמחשבה על ארוחת הערב – מה נאכל הפעם? והאם נשארה די פסטרמה לכריכי יום המחרת. חיינו כפרפטום מובילה של ארוחות וכלים ומצרכים לארוחה הבאה.
ואפרופו הארוחה הבאה, לאחרונה למדתי להנביט. סיפרו לי ששעועית מש מונבטת היא התגלמות הסופר פוד, שאם אני לא שותה מיץ נבט חיטה כל בוקר, אז לפחות כל מה שיש בנבטים האלה, ומתברר שזה דווקא נחמד, הביוטופ הזעיר שעל השיש שלי, ההתפתחות של האוכל שלי מול העיניים, מתחת לחלון. אלא שבכל השפע המתפרץ הזה, מתברר, מתחבאות כמה שעועיות קטנות שלא נבטו, עונשים קטנים וקשים למי שלא ממיין טוב את הסופרפודיות הקטנות ושופעות הויטמינים שמתפתחות במסננת על השיש שלי.
אם מיון שעועיות מש מונבטות נראה לכם מופרז, הרשו לי להזהיר אתכם, שככה – ככה! – אני קרובה להכין בעצמי פסטרמה נטולת חומרים משמרים (יש מתכונים באינטרנט) וגם לחם מעיסת שאור; אמא מהכיתה הבטיחה שהיא תתן לי מעט מתערובת שמרי הפרא ומתכון קליל, רק צריך למצוא מישהו שיאכיל את העיסה כשאנחנו נוסעים לחופש.
אהה, חופש! עם השגרה אני עוד מסתדרת, אלו החופשים שהורגים אותי: הבירורים וההכנות שתובעות ממני כל חופשה, הם חצי משרה כשלעצמם.
וימי הולדת. ובית חם, ופסח, בקרוב פסח, כן, אצלנו.
אז על כל אלה להוסיף גם את ניקוי האבנית מהברזים באמבטיה, את ההתמודדות עם כתמים עקשים והחלפת המצעים בשלוש מיטות? אם רק אקום עכשיו, ארים את כל הכסאות על שולחן האוכל, ואת הכורסה על שולחן הסלון, תוך חצי שעה, שעה, שעה וחצי שעתיים, יהיה לי כאן בית מבהיק. אחר כך יהיה כמובן צריך רק להוריד את הכל בחזרה. ולפרוק את המדיח ואת מכונת הכביסה.
כבר עדיף לשקוע בעוד פרק של "אחוזת דאונטון". הפעמונים מהקומה השלישית מצלצלים בקומת המרתף כשליידי גראנת'ם מקיצה משנתה במיטת האפיריון הרחבה, והמשרתת האישית שלה ממהרת במעלה המדרגות, מתפיחה את הכריות מתחת לגווה, ומגישה לה על טס מוכסף ארוחת בוקר קלה. בחדר אחר, המשרתת אנה מברישה את שערה של גבירתה לפני השינה וקולעת אותו לצמה, לבל יסתבכו שיערותיה במהלך הלילה. בעונה השניה מגדילה אנה עשות ואף מנסה על עצמה את מסלסל התלתלים החשמלי כדי להגיע בהמשך היום מאומנת היטב, להיטיב את תסרוקתה של גבירתה.
ואז, רגע לפני השינה, אני מבינה פתאום: אני היא ליידי גרנת'אם, עסוקה בשמלותיי ונעליי. ואני היא גם מר קרסון, הראש למשרתים, גם אני טרודה באיוש הסגל, מירוק כלי הבדולח וסינון היין לפני הגשתו לשולחן. אני היא לורד גרנת'אם, מהדסת לי בספריה הגדולה שלי (או העירונית) כדי לבחור את הספר המתאים לכל עת ומשתדלת לתרום לעמי בשעת מצוקה, ואני היא גם הנהג הסוציאליסט, שמגניב את סיביל גרנת'אם לאספת עם בלונדון כדי לתמוך בזכות ההצבעה לנשים.
בנוירוזה הזעיר בורגנית שבתוכה אני חיה, אני היא זו שאחראית לפלות את השעועיות שלא נובטות ואני היא זו שאחראית על התכנית התרבותית של הילדות שלי, אני היא זו שעושה חורף קיץ, ואני היא זו שאחראית על פרנסת הבית, אני היא מיסיס יוז, סוכנת הבית, שעורכת את הקניות בכפר הסמוך, ואני היא מיסיס פאטמור, הטבחית שטורחת במטבח על ארוחת הערב הטובה. ואני גם היא ליידי גרנת'אם שמסבה לשולחן האוכל, אנינה ונינוחה ורחבת אופקים מקריאה ומטיולים.
אומרים שצריך כפר כדי לגדל ילד. בשביל לגדל אותי, צריך כנראה אחוזה שלמה.
לפחות אני לא מגהצת את עיתון הבוקר לפני שאני מגישה אותו לעצמי, כי כתמי דיו על הידיים אני דווקא אוהבת.