קפטן, אוי, קפטן / על תקלות, משברי מנהיגות וכוח האינרציה

קפטן, אוי, קפטן / על תקלות, משברי מנהיגות וכוח האינרציה

 

אם תכריחו אותי למצוא נקודות אור בדרכנו המשובשת מברלין לישראל, הרי הן:

  1. אחרי כל זה, הצלחנו להגיע הביתה בחתיכה אחת. כלומר בשתיים, אחת שלו ואחת שלי.
  2. בזכות נחישותה הטכנית של אל על, זכיתי לחוויה המטאפיזית של היותי לכודה בלולאת זמן ומרחב. אם זה לא היה מפחיד זה היה עשוי להיות ממש מעניין.

כן, כן. כפורסט גאמפ בשעתו, איתרע מזלי להיות על הטיסה המפורסמת ההיא, שלא הצליחה להמריא מברלין. כלומר להמריא – המראנו, אפילו שלוש פעמים ב-24 שעות. אלא שלהגיע לישראל ולנחות בה הצלחנו רק בפעם השלישית.

זה בטח נשמע כמו טרטור. אבל בטיסת הניסוי הראשונה, המחוספסת, ברגע שבו קלטתי שאנחנו טסים במעגלים, הבנתי שהגיע הזמן להתחיל לדאוג. ועדיין לא הערתי את הישן לצידי. אם להתרסק – אז לפחות תוך כדי חלום. זאת אני שסתם היסטרית, אולי כל הנוף הגרמני שמתחתינו הוא ירוק מאוד, ורפטטיבי מאוד, מה אני יודעת. אמנם אחרי ארבע וחצי שעות המתנה בשדה הודיעו לנו נציגי אל על, בכנות מטרידה, ש"התקלה לא אותרה", אבל הרי כשעלינו למטוס, הקפטן הודיע במערכת הכריזה שהמטוס כשיר לטיסה. אני בטח מגזימה, ניסיתי להרגע ולהתמקד באגמים הרבים שהחזירו השתקפויות של ברונזה רקועה מאור השמש השוקעת. אבל אז כחכח הקפטן בגרונו, או שאולי היה זה הרעש הסטטי במערכת הכריזה, ועדכן אותנו שהתקלה הבאמת קטנה, שלא אותרה על הקרקע, הופיעה מחדש עכשיו, ושליתר בטחון ננחת בברלין.

חיי לא חלפו לנגד עיני. רק הילדות שלי, שנשארו בארץ אצל ההורים שלי, ואיך אני עושה להן את זה. ולהם. התלבטתי איפה כדאי להשאיר להן משהו כתוב: בפתק דיגיטלי באייפון או בפנקס שבתיק שלי, מה ישרוד את ההתרסקות? איפה הן יחשבו לחפש? ההוא שלידי, שכבר התעורר, סירב לשתף איתי פעולה. מזל, כי כתב היד שלי נוראי, וממילא לא הצלחתי לגרד תאי מוח לחשוב בהם אילו מילים אחרונות משמעותיות אני יכולה להשאיר להן.

לא התרסקנו.

את הנחיתה הלא קלה של המטוס בברלין ליוו כבאיות ואמבולנסים, וברדתנו מהמטוס חילקו לנו, בטאקט מפליא, את גיליון העיתון היומי, שבעמוד הראשון שלו הופיעה הכותרת "כמעט כולם שרדו". התרסקותו השפירה יחסית של מטוס בעת הנחיתה בסן פרנסיסקו יום קודם דווקא הפיחה בי אופטימיות אגואיסטית: טייסי העולם יהיו מחר ערניים מעט יותר, הנחתי. ייתכן שזה מה שקרה, אולי הטייס שלנו גילה אחריות יתירה כשהחליט להפסיק את הטיסה. אבל ללא ספק למישהו בצוות היה חוש אירוני משובח כשהחליט לצייד אותנו בעיתון הזה דווקא, ברגע הזה דווקא, או אולי הוא ביקש להעביר לנו רמז מטרים.

שוב המתנו בשדה. שוב כל יציאה משטח הבורדינג המאובטח לעבר האפשרויות הבלתי מוגבלות של שאר הטרמינל לוותה בבדיקה בטחונית. בגרמניה, מתברר, נדרשת גם בדיקה גופנית מקיפה, ומאבטחת לא מחפפת כשהיא מנסה לבדוק, באמצעות גלאי מתכות וידיה התקיפות העטויות כפפות גומי, שאני לא טומנת בחזה פרבלום.

אנחנו דורשים שמישהו ידבר איתנו, ונענים בגרמנית לקונית על ידי אחת מדיילות הקרקע. אנחנו קהל כל כך מנומס, אורופאי כמעט. קיבלנו שתיה קרה וגם שובר של עשרים יורו לקניית אוכל בשדה. זה נחמד, קנינו שוקולדים, אבל בשלב כלשהו אנחנו מתחננים שמישהו יאמר לנו מה קורה. או מה לא קורה. שמישהו יציג את עצמו וייקח אחריות על מאה ארבעים וארבעה הנוסעים שמסתובבים בשדה התעופה כמו עדר אבוד, ללא רועה. אחד מאיתנו תובע מהדיילות אטומות הפנים שיבוא מישהו וידבר איתנו, ובסופו של דבר מגיעה נציגת חברת התעופה, מדיה כחולים ופניה אמפתיות. היא מעדכנת אותנו שהתקלה תוקנה, ועכשיו באמת אפשר לעלות למטוס ולטוס חזרה לישראל. ההסברים הטכניים שלה, כמו של קודמה, על מהות התקלה, ועל אופן הטיפול בה, לא מספקים. קצר בתנורי החימום, קצר בבוילר, מערכת החשמל בחלק הזה של המטוס נותקה, ועכשיו הכל בסדר.

הכל לא בסדר. אני מבקשת לדבר עם הקפטן, אני רוצה לחזור הביתה, אבל יותר מזה – רוצה לחזור הביתה בשלום. נציג אל על, שמפציע אצלנו לעתים רחוקות, ומדבר רק עם קומץ האנשים שסביבו, אומר שלקפטן אין זמן לשוחח איתנו. אני מזכירה להם בנימוס – כולנו מאוד מנומסים, מנומסים מדי – שברור שהקפטן עסוק, אלא שכדאי שיזכור שהוא לא מוביל מטען, אלא אנשים.

אלא שהקפטן עסוק. עסוק מכדי להתייצב מול האנשים שמחכים למטוס שלו כל היום, מול הנוסעים שהוא כבר העלה למטוס בהבטחה שהוא תקין לחלוטין וכבר הנחית בנחיתת חירום אחת, מול אלה שמהם הוא מבקש שיסמכו עליו ויעלו שוב למטוס שהתקלה בו לא אותרה על הקרקע אלא רק באוויר. אולי הוא פוחד, אולי מתבייש. אולי הוא חושב שאין שזה תפקידו.

גם האחראי על האבטחה, ישראלי במדי מאבטחים, תגים ומכשירי קשר, חושב שאין זה תפקידו לספק לנו תשובות או לנסות לדאוג שמישהו יבוא לדבר איתנו. הוא מסתובב סביבנו כל הזמן, שומר עלינו מפני גורמים עוינים. ומבהיר, למי ששואל, שזה תפקידו, ונגד תקלות טכניות אין לו כלום. ואנחנו, טפשים שכמונו, שלא הצטיידו מבעוד מועד בטבלת בעלי התפקידים באל על, חיפשנו כל הזמן את פופטיץ, האיש שזה כן תפקידו לדבר איתנו, לשמוע אותנו, ללוות אותנו, לוודא שאי הנוחות וחוסר הבטחון מצטמצמים למינימום האפשרי במצב האבסורדי שאליו נקלענו שלא באשמתנו.

במשך שעות ארוכות היינו ללא השגחה וסיוע של איש, פרט לדיילות הקרקע המחמירות והאילמות מבחירה שהשקיפו עלינו בלי לומר דבר. אנשי התחנה של אל על, שהיו לבביים ומסבירי פנים, היו גם בני חלוף. עברו לידנו מדי פעם, נתנו תשובות בלתי מספקות, והלכו כשיותר מדי מאיתנו שאלו יותר מדי שאלות.

טכנית, זאת לא אשמתם, אני גם לא מקנאה בהם. הם אינם אנשים טכניים, והתקלה – היא הרי טכנית, וההסברים הצולעים: היה ריח של שריפה, כנראה קצר, בהתחלה חשבנו שזה בתנורים, אחר כך גילינו שזה בבוילר ועכשיו פשוט כיבינו את כל החשמל בחלק הזה של המטוס – זאת תשובה של הדיוטות, ואני חיפשתי מישהו מקצועי שאפשר יהיה לסמוך עליו שלמטוס הזה אפשר לעלות.

בטיסה הראשונה ישבה מאחורי אשת טייס, שהיא גם כלתו של טייס, שגם שירתה בחיל האוויר, כמקובל בעדה. בכל שיטוטיי בטרמינל ניסיתי לראות מה היא מתכננת לעשות. אם היא עולה למטוס הזה שוב, היא ובתה המתוקה, גם אנחנו יכולים.

עלינו למטוס. הקפטן – כלומר קולו של הקפטן, לאורך כל האירוע כולו לא נראו פניו ולו פעם אחת – התנצל על העיכוב, והבטיח שהפעם המטוס כשיר לגמרי לטיסה. המראנו, וההמראה הפעם חלקה והטיסה נינוחה, ואני שתמיד מתפתה להאמין בסופים טובים, מוותרת על ההגנות האחרונות שלי, וכשהמסכים הקטנים נפתחים, וכותרות הפתיחה של הסרט רצות עליהם, אני שוקעת בכסא ומתכוונת לצפות בו בנחת, או להרדם, סוף סוף. לרגע הייתי בטוחה שנרדמתי, עמוק מאוד וחזק מאוד. חשבתי שאני חולמת או הוזה. לפתע המסכים הקטנים התקפלו בחזרה, ושוב הכריז קולו של הקפטן שהתקלה שוב חזרה, והיא באמת מאוד מאוד שולית, אבל בגלל שהבטחון מעל הכל – הודעה שחזרה גם בהודעות הדובר הלקוניות שהוצאו לאחר האירוע – נחזור שוב לברלין וננחת בה. הבנתי שזה אמנם דז'ה וו, אבל זה לא חלום. היינו לכודים בלימבו שבין שמיים לארץ, שבין החופש לחיי היומיום, שבין ברלין לישראל, שבין תקלה שולית ובין סכנה ממשית לשלום המטוס ולשלומנו.
גם אחרי הנחיתה הזאת, הקפטן לא יצא אלינו. אולי שוב לא היה לו זמן. אולי הוא לא חושב שמתפקידו לדבר איתנו. בלילה, במלון בשדה התעופה שאליו הגענו אחרי שרשרת מביכה של צעדים מרושלים (לא, האשה בחצאית הכחולה לא חיכתה ביציאה שמאלה. לא, השאטלים של הולידיי אין לא חיכו במגרש החניה. לא), אז, סוף סוף דיילי האוויר התעשתו. עדיין הם לא היו מצויידים בתשובות, אבל לפחות היו נוכחים, זמינים, וסיפרו לנו את מה שהיה ידוע להם בכל שלב. גם בלילה, כשניסינו כולנו להחזיר את נשימתנו לסדרה, לצמצם נזקים, לדבר עם הבית, עם העבודה, לקושש עוד זוג תחתונים או גרביים, בזמן שבו צוות טכני מישראל עשה את דרכו לברלין כדי לבדוק את המטוס, גם אז הקפטן לא מצא לנכון לשוחח עם הנוסעים שלו.

ורק אז שמתי לב שאותו ואקום מנהיגותי, חורה ובעייתי, השתכפל אצלנו, הנוסעים: היינו אחלה של קהל בטיסה, אנשים איכותיים, משכמם ומעלה. היו לנו מנהל היי טק בכיר, נכי צה"ל שהם ספורטאים מצטיינים, אחת סופרת, פסיכיאטרית, עורכי דין למכביר. ביקשנו, גם דרשנו – כל מיני דברים, כמו שייתנו לנו תשובות והסברים, שהקפטן ידבר איתנו. אבל כמעט אף אחד מאיתנו לא עשה בעיות. זה חסך לנו סצנות לא נעימות, וגם השאיר את הבהלה והכעס על אש קטנה. זה בוודאי היה קל יותר להעביר את הזמן באווירה לא עכורה. זה גם היה מאוד לא אפקטיבי.

כמו הבור המנהיגותי שנוצר עם שתיקתו של הקברניט, כך, בסימטריה מושלמת, גם אצלנו לא נבטו שום סימני מנהיגות. עברו בינינו מלמולים על פתיחת קבוצת פייסבוק, ושצריך לאסוף את הפרטים שלנו כדי להתארגן, אבל כמעט שלושים שעות העברנו יחד, חלק מאיתנו כבר חברי פייסבוק של האחרים, ועדיין לא התארגנו, ולא מינינו נציגים מבינינו, לא כדי לדרוש מידע, לא כדי ללחוץ שיחליפו לנו את המטוס לאחד עם קארמה קצת פחות משובשת, לא כדי לארגן את פרטי הקשר של כולנו לטובת תביעה עתידית. אפילו לא כדי לחשוב יחד מה נכון לעשות, חכמת המונים וכל זה – בסוף אנחנו מחכים לקולה של הסמכות, אפילו כשזו בלתי נראית, אפילו כשזו פישלה פעם אחר פעם.

שקענו כולנו, איש איש בכסאו ועם הטרולי שהיה צמוד אליו שעות רבות כל כך, אל תוך פסיביות קונפורמית משתקת. מצאנו את השירותים הנקיים יחסית, שקע שבו אפשר לטעון את הטלפון. בשלב כלשהו, כשעובדת אל על לא הצליחה לתת לי תשובות מספקות לגבי כשירות הטיסה, היא הציעה לי לעלות על טיסה אחרת משדה תעופה מעברה השני של העיר. לא קיבלתי את ההצעה. היו לי נימוקים טכניים (אולי לא אגיע בזמן לטיסה ההיא) אבל האמת היא, שחששתי לשחק בגורל: אולי דווקא הטיסה ההיא תתרסק, ואילו זאת, המקולקלת, תגיע בשלום? לא רציתי שהחלטה שגויה כל כך תיזקף לרעתי. גם למחרת בבוקר, כשהעמיסו את כולנו על שתי טיסות נפרדות (שאף אחת מהן לא היתה על המטוס המקולקל ההוא, שהוחזר לבסוף לישראל ריק מנוסעים), הבליח בי הרעיון להתפצל, ליתר בטחון. אבל כמו תמיד, כמו כשמתחיל להיות רע בעבודה, כמו כשנופלים טילים על תל אביב, שוב גיליתי, שכוח האינרציה חזק מכל כוח אחר, חזק מההגיון, חזק מיצר ההישרדות.

וזו, אולי אחת המחשבות שמפחידות אותי יותר מכל.

בצילום: טיטאניק, רגע לפני צאתה מהמפעל. 1910