פגישה לאין קץ / טור שלישי ב"שותפה סמויה", מגזין G, גלובס, מאי 2020

פגישה לאין קץ / טור שלישי ב"שותפה סמויה", מגזין G, גלובס, מאי 2020

קשה לחשוב על שאלה מגרדת יותר מ"איפה זה פוגש אותך?", השימושית כל כך בתהליכי שינוי, טיפוליים או ייעוציים. כולנו יודעים לחגוג את התודעה מעצבת מציאות (ונוהגים לשכוח את אחותה הסיאמית, מציאות-שמעצבת-תודעה), במיוחד מול פרשנות לקויה של אחרים. קל לראות את צבע העדשות במשקפיים שמרכיבים האחרים; אצל אלה שהעולם כולו נגדם, אחרים שכל הר הוא בשבילם מעוז לכבוש אותו והכי – אצל אלה שתמיד צודקים. אבל כשאצלנו, משהו משבש את שדה הראייה, אינטואיטיבית נעריך שיש איזו בעיה בעולם. אולי זה כתם על העדשות שלנו, אבל אנחנו כל כך רגילים למשקפיים האלה שבכלל שכחנו שהרכבנו אותם.
מעניין להבין איך הפילטרים שדרכם אנחנו מתבוננים בעולם, מנגנוני הפרשנות הפנימיים, האישיים והארגוניים, שולחים אותנו לפסוע בשבילים מסויימים ולהתעלם מקיומם של שבילים אחרים. "איפה זה פוגש אותך" יכולה להיות הזמנה להתבוננות, שפותחת אפשרויות חדשות או ישנות, מרחיבה את החופש של מי שבודק באמת איפה זה פוגש אותו, ואולי אפשר לפגוש את זה במקומות אחרים. אבל כשהשאלה "איפה זה פוגש אותך" פוגשת אותך במצבים של מצוקה והצטמצמות של נקודת המבט, היא נתפסת ביקורתית ומאשימה. כשהרגשות עזים ומצב הדברים נדמה הרמטי ומוחלט, כל ניסיון לסדוק את השיריון נתפס כעירעור על בוחן המציאות ועל שיקול הדעת, על סף האשמת הקורבן. פיטרו אותי, לעזאזל, אני בלשכה. איפה עוד זה יכול לפגוש אותי?
נניח אחת, לא משנה מי, פוחדת נורא מפיגועים ומאזעקות. השאלה "איפה זה פוגש אותך", עלולה להיות רמיזה בפאסיב אגרסיב שזה לא כזה מפחיד ובטח לא מסוכן. שבעצם, לא החמאס, לא החיזבאללה ולא הממשלה אחראיים על המצוקה שלה, אלא היא בעצמה. יכול להיות.
במחילה, כשאתם רואים אותי אוספת את עצמי מאזעקה, אל תשאלו אותי איפה זה פוגש אותי. בפעם האחרונה אגב, זה פגש אותי בבן גוריון פינת שלמה המלך, מבוהלת וקצרת נשימה. רק במרחק מה מהסיטואציה אהיה מוכנה להודות: הבהלה שלי והזהירות שמגיעה איתה הן בטח לא התגובה היחידה האפשרית, או הכי אפקטיבית. וכן, יש כנראה בנמצא דרכים אחרות להתמודדות, אם אשנס אומץ וסבלנות למצוא אותן.
*
העמדה הייעוצית מאפשרת השוואה מאירת עיניים. הצלילה לתוכו של ארגון מרתקת: המעבר דרך המשימה העסקית לעבודה הארגונית, לסגנון המנהיגות, ליחסים בצוות ההנהלה, למנגנונים שהופכים את כל אלה לסדר פעולות וסדר יום. אבל בסופו של דבר, או בסופה של פגישה או סדנה, היועצת מגיחה החוצה מהעולם הארגוני האחד ומתחילה במסעה הקצר לבטן האדמה של ארגון אחר, מסקטור אחר, עם מנהל אחר וצוות הנהלה אחר.
במעבר בין ארגונים, מרתק לראות באיזו מידה הפרשנות של ארגון למשבר מושפעת לא רק מההשלכות המיידיות של המצב על אופי העיסוק (תיירות, נניח, לעומת רפואה) אלא גם מתפיסה פרטית, סובייקטיבית, ולרוב אינסטינקטיבית. כך שהשאלה המעצבנת "איפה זה פוגש אתכם", רלוונטית במיוחד במצבים שהם אוניברסליים וגלובליים.
הפעם האזעקה לא מסתיימת כל כך מהר. במקום "היום שאחרי" המיוחל, אנחנו נכנסים לעידן של חיים, עבודה ועסקים בצל הקורונה. ממילא קפיצות התפתחותיות עוברות לפעמים דרך גירוד, אפילו כאב. ועל כן, מעניין לבדוק: הקורונה הזאת, איפה זה פוגש אתכם?
*
ארגון מספר אחת:
במפגש בווידאו, ההנהלה מתארת בלגן מוחלט; אי ודאות, חוסר בטחון, כל התסריטים אפשריים, אין לדעת כמה והאם צריך לפטר, ואם כן – את מי. מחכים לתחזית התקציבית שמבוששת להגיע. כשהיא מגיעה, לא סומכים עליה, כי אין לדעת. הכל באוויר.
אלה היו המילים. הנימה, לעומתן, היתה של מרץ ושל חדוות עשייה. והיו הפעולות: תנופת התארגנות מהירה במשימות הקיימות ויוזמות חדשות, פוטנציאליות.
אז בפער בין המילים ללחן, בין ההצהרות למעשים, נזכרנו איפה זה פוגש אותם: בארגון הזה משבר הקורונה פוגש את חדוות הכאוס. למעשה, בכל אירוע חיצוני של שיבוש, ארגון מספר אחת פוגש את חדוות הכאוס. יש אנשים וארגונים שמשגשגים על בלגן ועל איום קיומי. כל מסגרת היא דכאנית מבחינתם ושגרה משעממת אותם. מצבי חירום, לעומת זאת, מפיקים מהם את המיטב: התגייסות, אדרנלין, עליצות, אלתור, יצירתיות. משבר הוא עילה לתקנות לשעת חירום ולאישור תנועה חריג. הארגון ומנהליו חותרים תחת כל מה שיפסיק את החגיגה או ימתן אותה. עוגנים של יציבות, של נרטיב, של בהירות והגיון נדחים על הסף.
מה הם לא רואים? הם לא רואים שבכל זאת, יש סדר עדיפויות אינטואיטיבי לפיו הם פועלים, היגיון שאותו אפשר להסביר לעובדים וללקוחות. להנהלה קשה גם לראות איך בעוד היא משגשגת, אחרים בארגון משותקים מבלבול. הארגון המכור לכאוס לא מכיר את שביל הביניים: האפשרות להגיב בגמישות ובעוצמה, בשמחה ובחשק, תוך כדי גיבוש סיפור ברור ואופטימי של מטרות ואמצעים.
*
בארגון מספר שתיים אף אחד לא ייצא לחל"ת. זה ארגון שמשימתו המרכזית רלוונטית גם עכשיו ומקורות הכנסותיו יציבים. ובכל זאת, כמה ימים לתוך הקורונה וארגון מספר שתיים מותש. עצביו רופפים. הוא רודף אחרי הזנב של עצמו, בלי סיפוק, בלי שמחה, בלי תכלית.
כמו כולם, גם מספר שתיים מתמודד עם קשיים תפעוליים, בתוך הארגון פנימה ועם אנשי הקשר בארגונים שאיתם הוא עובד. כשמקשיבים למילים של הנהלה שתיים, נדמה שהיא לא מצליחה לעמוד ביעדים. אבל המוזיקה מסגירה מידע אחר: משבר הקורונה מפגיש את ארגון שתיים עם שיברון הלב של התלמיד המצטיין.
המשימה של ארגון שתיים לא נמדדת בשורות תחתונות קונקרטיות כמו רווח או נתח שוק; באלה הוא מוביל מזה זמן. כדי לשמור על תחושת כיוון ומתח של יצירה והתפתחות, במשך השנים הארגון טיפח סטנדרטים של מצוינות, העמקה והקפדה. עכשיו, כשהעובדים עובדים מבית מלא ילדים, העמידה ברף הגבוה מכבידה יותר מתמיד, וממילא אין קוראים לניסוחים המוקפדים, אין קהל לפירואטים הווירטואוזיים.
עם החזרה ההדרגתית לשגרה, עשה ארגון שתיים מה שהוא יודע לעשות, וכעת עובדיו מצוידים בספר ההנחיות המדוקדק להתגוננות מפני קורונה, והארגון עסוק בלמידה ובאכיפה פנימית קפדנית. ארגון מספר שתיים עסוק באכיפת הכללים שקבע לעצמו ובאכזבה העמוקה מחוסר העמידה בהם, ומפספס את האפשרות לקריאה חדשה של המצב או להערכות לשלב הבא.
*
לפעמים, במעבר בין ארגונים, מתחשק לי לשלוח ידיים ולהרים בצווארוניהם שני מנהלים, כל אחד אב הטיפוס של הארגון שבו צמח, להרים גבוה באוויר, להצליב את הזרועות ולהנחית כל אחד מהם בארגון שאינו שלו. לעזור לארגון מספר שתיים לגלות את השיחרור שטמון בבלגן, את הגמישות והחופש, ולארגון מספר אחד – את יתרונות הבהירות, השיטתיות, החתירה למצוינות.
עד אז שווה לנסות להקשיב לשיח בהנהלה, בארגון, במידה של חשדנות סקרנית, ולבדוק, האם זאת הדרך היחידה לראות את המצב? אולי אפשר יהיה לתקוע טריז במובן מאליו הארגוני, לעשות רווח בין המילים שחוזרות על עצמן, כדי לפנות מקום לאפשרויות חדשות.

* לכל הפוסטים והטורים בנושא מנהיגות בימי קורונה

2 תגובות

  1. ליאור הגב

    מקסים

  2. שרון הגב

    מעניין מאד, פותח את המחשבה. הלוואי שניתן הינ להנחית אנשים ולו לרגע בחיים או בתודעה של אחרים.

השארת תגובה ל-שרון

ביטול