מה הרולקס שלך? על מונים, סימונים ואסימונים, בונוסים והחלטות לעשרים עשרים

מה הרולקס שלך? על מונים, סימונים ואסימונים, בונוסים והחלטות לעשרים עשרים

2020.

יש משהו יפה בשנה הזאת, עשרים עשרים. עמוק לתוך ינואר של השנה החדשה, אני עדיין כותבת במחברת "2019" בפתח כל פגישה. הרף עין אחר כך אני נזכרת שכבר עשרים עשרים, ומיד מרגישה בחזרה לעתיד; מין נוסטלגיה משונה למספר שפעם, נניח באלפיים וחמש עשרה, דיברו בו לא מעט. אז, במחצית הראשונה של העשור הקודם, ובוודאי לפניה, היה נהוג לעשות תכניות חומש, אנשים וארגונים חשבו שהם יכולים לבנות על המציאות שתישאר די דומה לזו שהם מכירים כרגע, ולפיכך שאפשר לתכנן בה, וכך קרה שכבר כמה שנים טובות מדברים בה, באלפיים ועשרים, או בשם החיבה שלה – עשרים עשרים. במשרדים התקיימו אז תהליכי עבודה שצפו פני עתיד, כנסים שהתכנסו, תיקי בד שהודפסו ועליהם העתיד, קלסרים שמנים שחבקו דפים, טבלאות, תחזיות והבטחות, ועליהם בלורד שחור, השנה: 2020.

מאז התחממה הגלובליות, הכדור בוער, מוצף, נמס ומתייבש, ולא זאת היתה הסיבה היחידה שבגינה הפסיקו לתכנן רחוק כל כך. גם תעשיית האון ליין ותמורותיה התזזיתיות לכאורה (זאת אחיזת עיניים, אבל זה כבר לפוסט אחר) תורמות לתחושה חדשה יחסית בעולם העסקים: Carpe Diem. מי יודע איפה נהיה עוד חמש שנים? נתכנן קדימה, כי אנחנו יודעים שתכנון והתחייבות אליו עוזרות להגיע להישגים, לגבש את הארגון סביב ציר משותף ומטרות ברורות, אבל בואו נסתפק בשנה. המחושבים שבחבורה מוכנים לדבר על שמונה עשרה חודש.

ועדיין, במעברי השנים נהוגים שלל טקסים. חלקם ארגוניים, כמו תהליכי אסטרטגיה (רובם טקטיים, אבל לא נורא), סיכומי שנה, משובים ובארגונים שבהם זה נהוג – גם בונוסים על ביצועים. טקסים אחרים הם צוותיים, כמו משחק Secret Santa או בשמו הישראלי: גמד-ענק, שמחולל את המשרד בעליזות סביב מתנות שניתנות בסודיות על ידי הגמד או הסאנטה שהוקצו לכם. אפשר – וכדאי מאוד – להזמין את הצוות לארוחה, בלי מצגות, בלי גרפים, בלי מספרים, רק עם יין ואוכל טוב ותודה והכרת הטוב; ארוחת בוקר או ארוחת ערב או פיקניק שתערכו, אולי אפילו תבשלו יחד, כדי להודות אלה לאלה על העבודה הקשה, הכישרון, היוזמה, הכשלונות המתסכלים, ההצלחות המשמחות, או סתם לסמן את העובדה שהנה סחבתם יחד, כתף ליד כתף, את העגלה הזאת, שעה-שעה, יום-יום, שנה-שנה.

ויש טקסי סוף שנה פרטיים. אחד מהם הוא טקס הרולקס.

*

מי בכלל הולך עם שעונים? אני, כמובן. כי אני לא יושבת בפגישות ייעוץ או סדנאות עם טלפון, חלילה. זה שקוצב את זמני כרגע הוא קאסיו מוזהב קטן, 199 שקלים בדיזנגוף (הוצאה מוכרת לעצמאיים, אגב). אבל מתברר שחוץ ממעט האנשים שצריכים שעון כדי לדעת מה השעה, יש עוד כמה ז'אנרים של אנשים שעונדים שעונים. ספורטאים, מקצועיים או חובבים, שהשעון מנטר וצובר את צעדיהם, הדופק, שעות השינה ואיכותן, מספר הקילומטרים שרצו או רכבו, ובטח עוד נסים ונפלאות, ניטור ופיקוח שעוד ידובר בהם.

הקבוצה השניה היא של מי שמבקשים להיות מחוברים כל הזמן, השעון על פרק ידם הוא שלוחה של הטלפון שלהם; לאלה יש לי הודעה קטנה, בפוש: אני רואה שאתה כל הזמן במקום אחר, אתה רואה שאני רואה?

הקבוצה השלישית של נושאי השעונים שייכים לקבוצה רחבה יותר, של מקבלי הבונוסים השנתיים; שם קוד למנהלים של יחידות ארגוניות שהצלחתן נמדדת במספרים, והמספרים מייצגים, באופן הישיר ביותר – כסף.

הבונוס השנתי גדול לפעמים בהרבה ממחירו של שעון, אפילו רולקס, ומן הסתם, הוא משמש לעוד דברים: כיסוי האוברדאפט, סגירת חלק מהמשכנתא, הגדלת תיק ההשקעות, החלפת המכונית, קניית דירה, שיפוץ המטבח, שיפוץ שיניים, חיסכון.

אלה דברים חשובים ומספקים, פותרים בעיות או מעניקים בטחון, אבל הם אמורפיים ופרטיים. הם לא מוחשיים ויומיומיים כמו שעון על פרק כף היד. עם הזמן התברר לי, שיותר ויותר אנשים מבקשים לייצג את ההישג שלהם בדבר המתקתק הזה, אופנתי או קלאסי, רולקס או פנראיי או פטק פיליפ (אני לומדת מהטובים ביותר), תלוי מה גובה הבונוס, ולמי רוצים לסמן מה. בשעונים, כמו במכוניות, יש מי שיבחרו במותג שכולם יכירו וממחירו הגבוה יוכלו כולם להתרשם, נקרא לזה מרצדס, ואחרים שיבחרו שעון שרק מביני עניין יוכלו להבין עניין, קוד סודי תוך-ברנז'אי, נקרא לו אאודי, כמו מדבקות של יחידות צבאיות סודיות או המדבקה האליפטית שמציינת 42.7. מי שצריך לדעת – יידע.

אפשר להתמקד בהיבט הראוותני של השעון היוקרתי. אפשר ואולי גם צריך לראות את השעון כסמל מתכתי ונוקשה לפערים בשכר, בתגמול, בהזדמנויות, השעון האיטלקי של האחד עם המנגנון שחורטים בידיים שענים שווייצריים במומחיות נדירה היה יכול להיות שני התארים האקדמיים של הבן של עובד הקבלן שחולק עם המנהל הבכיר את אותו אוויר מזגנים ממוחזר.

אבל במקביל לאלה, כדאי להתבונן גם במשמעות הפנימית של הטקס: יותר מכל, זה פרס פנימי על מאמץ שנשא פרי, על הישג שמעל ומעבר לציפיות, על דחיקת הגבולות. חיפוש שעון נחשק, למידה של התחום וירידה לדקויות, החלטה על השעון שאליה מוצמד רף הבונוס, כמו שבועה: אם אקבל יותר מ- אקנה לעצמי את – . אם זה לא מְאַמֵּץ, זה לא שווה. אז מחפשים את השעון היקר במחיר טוב (בכל טקס יש אבסורד. הרי השעון הזה נקנה בשל מחירו היקר ובכל זאת מחפשים אותו במחיר טוב יחסית), ואם צריך לטוס למקום שבו נמכר השעון במחיר טוב יחסית – מה טוב. ככל שהטקס עשיר ומפותל יותר, השעון שעל היד מסמל לא רק את ההצלחה, את היכולת, אלא גם את כל המשמעות שהוצמדה לו במהלך המסע להשגתו.

כך, השעון לא מסמן רק הישג, בעלות וסטטוס כלכלי מסוים (לכאורה, כן? יחסית להוצאות אחרות בחיים, כמו דיור, חינוך, ומחייה, גם שעון בכמה עשרות אלפי שקלים הוא דרך די זולה לסמן סטטוס גבוה). השעון מסמל עבור בעליו גם את העבודה הקשה והסיזיפית שהובילה אליו, את תחושת ההתקדמות, צבירת הנכסים, שבשביל לראות אותם לא צריך לפתוח את חשבון הבנק, אפשר לפתוח את המגירה באמבטיה שבה יושבים השעונים, יקרים יותר משנה לשנה, מעניקים לחלוף השנים עוד סימנים מעבר לקמטים המעמיקים.

הזדמן לי לשמוע ממנהלים במהלך השנים על המשמעויות שהם נותנים לשעונים שהם קונים לעצמם, והן שונות זו מזו. יש מי ששמח לקנות משהו לעצמו, לעצמו ממש, לא למשפחה, לא לבנק, לא לטובת העתיד אלא פינוק עכשווי ופרטי. יש מי שמרגיש שבעצם קניית השעון הוא מעז לקפוץ ראש לבריכה של הגדולים. יש מי שחש שהניח את עברו מאחוריו והוא משתייך עכשיו לסטטוס ולקבוצה שביקש לעצמו. בעיקר, כובדו של השעון על פרק היד מדגיש את תחושת המסוגלות.

ואני קצת מקנאה. לא בשעון עצמו. מקנאה בעצם היכולת לגלם בחפץ אחד ויחיד הישג ועבודה של שנה שלמה; של שנים בעצם; לקפסל בדבר שנמצא על פרק היד לא רק את הגאווה בהישגי העבר, אלא תזכורת, ממקדת ומניעה, למה שרוצים לעשות ולהשיג עוד בהמשך.

זה דומה קצת לגעגוע שלי לעולם העיתונות, ליכולת לעבוד מאוד קשה, בדד ליין קשוח, כדי להפיק דבר מה מוחשי, שבסופו של דבר מלכלך את אצבעות הידיים ואמא שלי תשמור בקלסרים. זה דומה לקנאה שלי באמנים פלסטיים, שהעבודה שלהם גשמית, מוחשית ומצטברת. אפילו את הטיוטות והנסיונות הלא מוצלחים אפשר לתלות בסטודיו, והם לא נעלמים כחומר האפל במרחק שבין מקשי המחשב שלי לתיקיות עלומות בו.

החיים, גם חיי הניהול, העבודה, העסקים, עשויים מאבק, מערימות של סידורים, בירוקרטיה, תזכורות, בעיות ולפעמים פתרונות, דחיפות קטנות וגדולות, שמחות קטנות של יום חולין ומעט מאוד הברקות; ויש משהו יפה ונכון בייצוג מוחשי של נקודות השיא, של שימורן, הצבירה שלהן משנה לשנה.

*

מה הרולקס שלך?

גם אם את לא אשה של שעונים, או של ראווה, מעניין החיפוש אחר החפץ הזה, הדבר שיהיה המסמר לתלות עליו את הצלחות העבר ותקוות העתיד. זה יכול להיות חפץ או חופשה, זה יכול להיות גם משהו שהעסק מתחדש בו, מפנק כמו מכונת קפה טובה או שיפוץ, או מגדיל את יכולות הייצור שלו, כמו מכונה חדשה או איש מקצוע מעולה. אם מנהלים עוסקים המון במוטיבציות של העובדים שלהם, אפשר להקדיש רגע, במעבר השנים, כדי לשאול על המוטיבציה של עצמם. ואם כבר לעצור, ולשאול את השאלה הכפולה:

מה הרולקס שלך? ועל איזה הישג תעניקי אותו לעצמך?

*

מה הרולקס שלי?

הלוואי שהיתה לי דרך לשמר בייעוץ את הרגעים שבהם מנהל מבין משהו לגבי הדברים שחשובים לו, או האופן שבו הוא מדבר עם שותפיו לדרך; את הרגע שבו חברי הנהלה מתברגים פתאום (נניח שפתאום) לתפקידיהם כשהם מחויבים, ורתומים, וסקרניים, ומביטים בכל רגע על הכל גם מתוך עיניו של המנכ"ל.  הלוואי שהיה לי בקבוקון עם תמצית מהתהליך שבו מנהלת ויתרה על החלקים הביקורתיים והכועסים ואימצה מבט חי, ערני, חומל ומעשי על הדרך ועל שותפיה לדרך. הלוואי שהיתה לי שרשרת מהסדנה שבה הנהלה פיצחה משהו חדש במוצר שלה או בדרך ההתנהלות שלה, צמיד מתהליך ייעוץ שבו מנהל גדל, התבגר, העמיק והפך מנוע חיובי משמעותי לעסק, לארגון, לאנשים שלו. הלוואי שהיה לי כדור שלג שבו יכולתי להתבונן בכל פעם מחדש בתקווה שלקח על עצמו הצוות כשנכנס לתהליך הפיתוח הארגוני.

אז כן, אני יכולה ללכת על הסרגל הפשוט ולקנות לעצמי מתנות בכל שנה שבה עמדתי ביעדי ההכנסות שלי, ואפילו מצאתי מה הייתי קונה*, אבל אני לא בנויה ככה. אין לי באמת יעדי הכנסות. לא זה מה שמניע אותי (להישרדות, כן. לא להישגים).

לפעמים במקום כל אלה, אני קונה לעצמי פוסטים בבלוג, כלומר את הזמן לכתוב אותם, ולעתים רחוקות לטמון בהם תמציות של תהליכים ארגוניים ששמחתי לבנות ולהנחות. לפעמים אני קונה לעצמי שוקולד.

*

* אמנות. אם הייתי אדם שיודע לעבוד לפי חיזוקים קונקרטיים הייתי קונה לעצמי בכל שנה ייעוצית טובה אמנות ישראלית: פאטמה שנאן, ערן וולקובסקי, עמוס בידרמן, ארם גרשוני, דיוויד ריב, נטליה זורבובה, שירה גלזרמן, אורלי מיברג. הצילום שבראש הפוסט הוא של קיר עבודות של נטליה זורבובה מתוך התערוכה הנוכחית במוזיאון הרצליה, שנסגרת בסוף ינואר.

9 תגובות

  1. שירה הגב

    באמצע הפוסט עצרתי וחשבתי: מה הרולקס שלי?
    הבלוג, הבלוג שלי. עניתי לעצמי.
    המשכתי לקרוא. וואו! כיוונתי לדעת גדולה!

  2. ליאור הגב

    כשהייתי משקי"ת הסברה התארחנו ביחידה מקבילה בשדה בוקר, ושם ישנו על מיטה שנשברה באמצע הלילה. אבל זה לא הסיפור, בחדר היו תלויים טקסטים של אחת המש"קיות האחרות; סיפורים קצרים, שירים, טיוטות. הדפים היו בגדלים שונים, אבל הטקסטים מודפסים. היא תלתה אותם לצד פרחים מיובשים מהמדבר. זה היה יפהפה. גמעתי הכל לפני השינה.

  3. מיטל שרון הגב

    פעם ראשונה שאני שוקלת לא לבוז לעניין הרולקס. שוקלת, אבל לא בטוחה שלגמרי מסכימה.
    כלומר, כן, בטח, טקסים. אני בעד.
    ובכל זאת, יש משהו כל כך גברי ומשווה ומשוויץ בכל הדבר הזה. אי אפשר להתעלם מזה. לדעתי זה לא סתם שאת דווקא לא מצליחה למצוא את הדרך למדוד כדי להגיע לרולקס.

    • כנרת

      יש משהו גברי ומשוויץ בעניין הרולקס, אין ספק. משוויץ לא רק בהצלחה אלא גם בהצלחה היחסית. אתמול בערב, אביגיל ואני נזכרנו, שזאת המקבילה הפרקטית והניידת של תליית ראשים של חיות על הקיר.
      אבל (1): בעקבות הפוסט התחילו גם נשים בעלות רולקס או חלומות על רולקס לצאת מהארון (מה שלא אומר שזה לא גברי ומשוויץ, כן?).
      ואבל (2): אני לא רוצה להגיע לרולקס (חושדת שלו זה היה על הפרק הייתי הולכת דווקא על קרטייה) אבל כן הייתי רוצה למצוא ייצוגים מוחשיים, כמו מזכרות, לדברים טובים ומשמעותיים שעשיתי בחיי. דיברנו על זה לא פעם, את ואני, אפילו להדפיס הצעות שלא התקבלו, טיוטות שלא פורסמו, לשמור על המדף, להתנגד טיפה להכל זורם הזה של הזמן.

  4. מעין אלכסנדר הגב

    בזה הרגע אני מתייגת כרולקס שלי את ספר אוהבי הנייר של מגזין Flow שקניתי ונתתי לעצמי במתנה בדצמבר. הוא גם יפה ומשמח לדפדוף, וגם נותן השראה ליצירה ולכתיבה.
    הוא מתנה לכבוד זה שעברתי להיות עוסקת מורשית, וגם לרפד קצת את הנפש אחרי תקופה של דאגה וטיפול באחרים (קרובים).
    בדרך כלל הרולקסים של העבודה הם ציוד או תוכנות ושכלולים. והרולקסים האישיים הם ספרים עם רישום של ציון התאריך, לפעמים הקדשה לעצמי.

  5. איה הגב

    את כותבת נפלא , חכם . מרתק

השארת תגובה