מחירו של הפרייסלס או "מה את עושה כל היום" (ב')

6. ולמה לא חישבתי כמה זמן באמת לוקח לשחות? הרי אני שונאת לאחר.

לא חישבתי, כי לו הייתי מחשבת, פשוט לא הייתי עושה. אם הייתי זוכרת כמה באמת לוקח לי לשחות ארבעים דקות, לא הייתי שוחה לעולם.

לו הייתי יודעת כמה זמן – באמת – לוקח לי לכתוב פוסט (כולל ההתנעה האיטית, כולל השכתוב, כולל מציאת התמונה, כולל ההתקנה, כולל השיכתוב, כולל ההגהה, כולל השינוי של הכותרת, כולל עוד תיקונים שאני מכניסה אחרי שאני מעלה את הפוסט וקוראת אותו) – לעולם לא הייתי כותבת עוד פוסט.

לו הייתי זוכרת כמה טרחה, זמן וכאב, עלות ישירה ועקיפה, כרוכים בשינוי ארגוני, אולי לא הייתי מציעה לאף מנהל לעשות את השינוי הזה (אלא אם הייתי זוכרת – כל הזמן זוכרת – כמה טרחה, זמן וכאב, עלות ישירה ועקיפה, כרוכים ב*לא* לעשות את השינוי הנכון).

כדרכן של קלישאות, גם זאת נכונה: אם מישהי מאיתנו היתה זוכרת כמה כואבת היא לידה, לעולם לא היינו נכנסות שוב להריון.

כך שלחישובים הלקויים והפנטסטיים יש תפקיד מעניין: הם משכיחים מאיתנו את מחירם האמיתי של הדברים ואת כל הסיבות לא לעשות אותם.

 

6. אז לחשב או לא לחשב?

 

לחשב. כי אחד הדברים שעומדים בין מנהלים לעובדיהם, היא השאלה "אז מה אתה עושה כל היום?". בינינו, גם כשהם לא חושדים בהם בעצלות או בחוסר יעילות, מנהלים בדרך כלל חושבים שהאנשים סביבם היו יכולים לעשות יותר.

אם מניחים שטבע האדם טוב מיסודו, ושרוב העובדים לא גונבים ממקום העבודה שלהם את זמן העבודה שעליו הם מקבלים שכר, וכמובן בצד החתירה הקפיטליסטית למיקסום רווחים, הרי ש"מה אתה עושה כל היום", המחלוקת העמוקה הזאת, הלא תמיד מדוברת אבל שוכנת בעומקן של הרבה מאוד אינטראקציות בעבודה, מקורה בטעות הפועל והמתבונן.

כשאנחנו עושים משהו, אנחנו נאלצים לעבור דרך כל הקליפות שלו. כשאני מכינה הרצאה, אני מדברת עם מזמין ההרצאה כדי להבין את ההקשר, חוזרת לחומרים ומרעננת את הידע, מחפשת  תמונות או נתונים, דימויים טובים, תרגיל פתיחה מעניין, גרפיקה משכנעת, בוחרת את הפונט הטוב, מגיהה, שומרת, מקצרת, שוב שומרת, שולחת לעצמי, מתלבשת, בודקת איך נוסעים, ובמכונית חוזרת על מבנה ההרצאה או על עיקריה. ובסוף – הרצאה.

ואילו השומעים זוכים רק בלבו של הארטישוק: שומעים הרצאה. טובה או טובה יותר, אף פעם לא יכולים להעריך באמת את כמות העבודה שהושקעה בה.

כך לעתים קרובות מאוד, התכנון הארגוני לא לוקח בחשבון כמה קוצים צריך להוריד כדי להגיע ללבו של הארטישוק. זה מתסכל מאוד, שלא לומר שורט את הידיים, להוריד את כל הקוצים האלה מסביב רק כדי להגיע ללב הטעים והמעולה הזה. אבל אלא אם אתם רוצים לאכול תחתיות ארטישוק מקופסת שימורים (ותאמינו לי, אתם לא), אז זה מה שצריך לעשות ולעבור.

אבל זה עוד יותר מתסכל להכיל את כל התסכול הזה, לסחוב כל כך הרבה יותר משקל ארטישוק ממה שנאכל בסוף, לקלף הכל ביסודיות ובסבלנות כדי לא לבזבז חומר, ובסוף שיגיע הבוס, יסתכל על קערת לבבות הארטישוק המנוקים השוחים במי לימון וישאל: "אז זה מה שעשיתם כל היום?".

במקרה שבין אדם וחברו, בין בוס לכפיפו, וגם במקרה של אדם עם עצמו, חשוב מאוד להכיר בטרה של הדברים, בעלות האמיתית של מה שלוקחים הדברים, מכל בחינה. שווה לנסות לקצר אותה ולייעל אותה, אבל לא להכחיש אותה. למעשה, רק אם יודעים מהי העלות האמיתית של הדברים אפשר לנסות להתחיל לייעל אותה (למשל! החברה שפגשתי בצאתי מהבריכה באה עם התיק לבריכה עצמה, לא חיפשה לוקר ולא כלום! הא!)

או לפעמים להזמין פיצה.

 

7. ומה באשר למשימות החשובות לנו מאוד, שלהיקפן האמיתי אנחנו מתחילים להתוודע? (למשל, את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני קצת יותר משלוש שעות שלושה שבועות).

לעשות אותן, בכל זאת. כי הן חשובות.

לחזור לטירונות ולסרוג זמן.

לחזור למחשב בלילה מאוחר, או בבוקר מוקדם.

לכתוב פוסט קצר יותר או פחות מהוקצע.

לכתוב פחות פוסטים ממה שרצינו אבל לכתוב פוסטים.

ולפני הפוסט הבא, לזכור לא רק כמה זמן זה לקח (ואלוהים, עוד לא מצאתי תמונה), אלא גם כמה חשוב וטוב להיות בעליו של עוד פוסט, למשל. אף על פי כן ולמרות הכל.

 

פינת הגאון:

1. להכניס את הטרה בחישובים, בתכניות בתמחור ובתקציב ובעיקר – בסדר היום. אם אני מתכוונת להגיע מוכנה לפגישה חשובה, הרי רצוי שאסגור ביומן את זמן ההתכוננות, במיוחד אם צריך להכין חומרים. אם אני מצפה שהעובדים שלי יגיעו עם חומרים שהכינו לפגישה חשובה, הרי שאוודא שהם סגרו זמן בשביל להכין אותה.
2. ולא לשתות להם אותו בהנחתות, כן?
3. במקום התהייה המנקרת "מה הם עושים כל היום" אפשר להעלות את השאלה הזאת בעניין אמיתי, בסקרנות. זמן העבודה הוא המשאב הכי יקר של רוב הארגונים, ולכן זה אחד הדברים הכי חשובים שמנהל יכול לדעת אודות עובדיו ואודות הארגון שבו הוא עובד: מה הם עושים כל היום, מה הקוצים שהם צריכים לגלף כדי להגיע ללב העבודה שלהם.
4. ואז לשאול איך אפשר לעזור להם לקצר את הדרך לשם.
5. לסגור זמן ביומן לניהול, לטווח הקצר ולטווח הארוך.