אל תענו לי אפילו, זה לא ענייני / איך ולמה הרגו הווטסאפים את המנהיגות

אל תענו לי אפילו, זה לא ענייני / איך ולמה הרגו הווטסאפים את המנהיגות

הסערה מוצדקת, אבל דווקא מתחשק לי להתחיל במחמאה על תשדיר ה"אל תענו לי אפילו" של הרשות לבטיחות בדרכים. סחתיין על הגיוון! לא יודעת מתי לאחרונה ראיתי פורום מנהלים שמורכב גם מלא מעט מנהלות, ואפילו מנהל אחד מהמגזר.
*
נכון, צודקות הביקורות. המנהלים לא צריכים לצפות לזמינות מוחלטת של העובדים לא רק בזמן נהיגה, אלא להניח לעובדים בזמנם החופשי, בזמן המשפחה, בזמנם הפרטי.
*
אלא שהביקורת החברתית המוצדקת לא מגרדת את קצה קצהו של היקף הנזק שנגרם מהניהול באמצעות ווטסאפ. הווטסאפ הוא כמובן רק טכנולוגיה והשאלה היא מה אנחנו עושים איתה. אבל מה שרובנו עושים איתה, ברוב המקומות, זה לוותר על מנהיגות, ולהידרדר במהירות למיקרומנג'מנט, האחיין המנדנד, החונק, הלא אפקטיבי והבלתי סומך של מנהיגות. וחוץ מזה, המדיום הוא המסר, ואוי, כמה מסרים שהווטסאפ הזה יודע למסור.

אז כן, כאן, מהמטה השוקק של ::רווחים:: יוצאת קריאה נלהבת: הניחו לעובדים, לא רק בזכות ההומניות והזכות לא לעבוד כשאת לא בעבודה. מהציפיה למאה אחוז תגובה מיידית כדאי להרפות כי התגובתיות כערך עליון פוגעת בעבודה ופוגעת בארגון.

1. פגיעה בריכוז: התגובתיות פוגעת בעבודה, כי היא לא מאפשרת לאף אחד להתרכז בשום דבר. לכושר הריכוז לוקח בערך ארבע דקות להתאושש מכל הסחת דעת, כולל זאת של האגודל הזקוף. מעריכה שמאגודלים זקופים שנשלחים מדמויות סמכות, לוקח קצת יותר זמן להתאושש, שלא לדבר על המרפק בצלעות "??" בהודעה שמגיעה מהמנהל.

2. פגיעה במחויבות לעבודה: כשעובדים כל הזמן, גם לא לגמרי עובדים כל הזמן. כשליום העבודה אין סוף ואין התחלה, הוא נעשה דליל גם במהלכו והרבה פחות יעיל.

3. פגיעה בקשר הבינאישי בעבודה, בקשר העין: הכורח להיות תמיד זמינה פוגע באינטימיות, ביכולת שלי לקיים שיחה בארבע עיניים עם עובדת או עם קולגה, בלי להוריד את העיניים למסך הקטן. זו פגיעה אנושה ביכולת המנהיגות של המנהלים, המנהיגות שנשענת על קשר בין אישי ולא על ציות. בקישור, ההסבר המעמיק והמשכנע של סיימון סינק לאופן שבו השימוש בטלפונים פוגע ביחסים הבינאישיים.

4. חוסר אבחנה בין עיקר וטפל, העדפת הדחוף על החשוב. המיידיות שמאפשרת ההודעה לא דורשת מהמנהל להחליט מהם האירועים שבאמת דורשים עצירה של כל הפעילות והקדשת התייחסות מיידית, ומה יכול לחכות למפגש מסודר, להתייחסות בזמנכם הפנוי. אוקיי, שהארגון יעצור הכל ויפרפר אם יש נתון אחד מכריע שמוכרחים להשיג עכשיו ומיד, לצורך סגירת עסקת המיליונים שנמצאת עכשיו על השולחן. עצרו הכל – עכשיו ומיד – אם קרתה פתאום תקלה חמורה ומוכרחים לטפל בה, או להזהיר מפני עוד אחת כזאת. כל שאר השאלות, טענות, הצעות ורעיונות – אולי יכול לחכות לערוצים המקובלים? לא להיות הפרעה בשטף היום אלא לקבל זמן משל עצמן?

5. חוסר היכולת של אנשים בארגון לשים לעצמם גבולות, וגם אחד לשני. חוסר היכולת של מנהל לומר לבוס שלו: אני לא יכול לענות עכשיו, אני עסוק, בוא נדבר על זה מחר, נובע מאותו פחד מסמכות שימנע ממנו לומר בישיבת ההנהלה שזה, למען האמת ועם כל הכבוד, לא רעיון טוב. ארגון שלא יודע גבולות בהתנהלותו הבינאישית, לא יידע לכונן מערכת של איזונים ובלמים, החיונית להישרדותו ולשגשוגו.

*
הציפיה העליונה לזמינות תמידית, לתגובתיות, הופכת את הארגון לבינוני. במקום לעודד יצירתיות והעמקה, תרבות של תחקיר, התפתחות ולמידה, הציפיה למענה מיידי יוצרת ארגון של דליקות שרשרת וכיבויין, של פתרון בעיות נקודתיות, של נצחונות מהירים ובעיקר של ריצוי (pleasing) במקום רצון, במקום תכלית. שום דבר גדול ומשמעותי לא נולד כתוצאה מהפחד שלא לרצות מישהו אחר.

הציפיה למענה מיידי, שולה עזבי הכל ורשמי הפרטים, הופכת את ה"דבר איתי" של פעם, המשורבט על מזכרים במגש הדואר הנכנס, לפסגת מיומנות הניהול הנכחדת. היכולת לדחות סיפוקים עד לפגישה שבועית קבועה, היכולת לסמוך על המנהל שיעשה את העבודה שלו ולפקח עליו ולהנחות אותו פעם בשבוע, פעם בשבוע בלבד, היא יכולת שהולכת ופסה מן העולם.
*
תשאלו מה גורם לאנשים להיות שמחים במקום העבודה שלהם, לרצות להישאר בו לאורך זמן? התחושה שסומכים עליהם, קשר טוב עם הממונה הישיר והיכולת להתפתח בעבודה. ההיפך המוחלט מלדגום אותו בהודעות כל הזמן ולטרטר אותו במתן תשובות נקודתיות.

***

כאן מתבקשת פינת הגאון, עם כמה רעיונות לגבי מה שכן אפשר לעשות כדי לצמצם את הסחות הדעת בארגון. אבל לא נכון לפתור את בעיית האימפולסיביות הנוקדנית בכמה פתרונות נקודתיים.

נכון, יש המצאה גאונית אחת שרבים מכם לא משתמשים בה עדיין, הפונקציה do not disturb (באייפון, לא יודעת איך קוראים לה בטלפונים אחרים) שמאפשרת להשתיק את הטלפון פרט לכמה שיחות מטלפונים שתגדירו מראש. אני משתמשת בה בכל פגישות הייעוץ שלי ובזמני הכתיבה, במקרה שאני לא יכולה להשאיר את הטלפון מחוץ לחדר. ואתם: מתי חשוב שתפעילו את המסננת היעילה הזאת? ממי ואיך אתם צריכים לקבל את האישור להפעיל אותה?

חוץ ממנה, אני לא חושבת שיש פתרון מהיר, טוב ואמיתי לבעיית הווטסאפ. אבל יש בהחלט משהו לעשות: תצפית משתתפת על עצמך ועל דפוסי התקשורת שלך. חשבון נפש אינסטנט-מסג'י.
מה שנחמד בווטסאפ (ומה שגם מסוכן בו), זה שהכל מתועד, כולל תאריכים ושעות. אמיתי להחריד, רועש להפליא, חזק מכל שיקוף שתקבלו ממישהו אחר. כך שאפשר לדפדף בו ולהבין: כמה מתוך ההודעות שקיבלתם או שלחתם היו באמת דחופות וחשובות בפרספקטיבה של זמן? לכמה הייתם צריכים להגיב, וכמה באמת היה דחוף? אם הייתם מחכים, מה היה קורה? האם חלק מהתגובות המיידיות מנעו או ייתרו את הצורך של אנשים אחרים למלא את תפקידם? האם היו תשובות שפתרו בעיה נקודתית אבל שבעצם צריך לפתור אותה לעומק?

כמה תלמדו על דפוסי הניהול וההתנהלות שלכם באמצעות למידה חקרנית של הווטסאפ שלכם בלבד. עם יד על הלב: על מה מכל זה אפשר היה לוותר? ועם מי צריך לדבר כדי לארגן את זה?

בסוף, זאת שאלה של סמכות. כמה אתה סומך? כמה סומכים עליך? ואיך אתם מנווטים את הדיאלוג הניהולי, את הקשב הארגוני, ככה שישקף את סדר העדיפויות הארגוני ואת תחומי הסמכות והאחריות? כן, זאת שאלה מורכבת שמצריכה יותר עומק וקשב מהודעת ווטסאפ צולפנית.

בצילום: סטראוגרף של ווילבור רייט טס במהירות של 45 מייל לשעה מעל גוורנרז איילנד, בניו יורק (סביבות 1900, צלם לא ידוע, מתוך אוסף האמנות הפתוח לשימוש של מוזיאון המטרופוליטן). סטראוגרף צילם שתי תמונות של אותו דבר מזוויות שונות כדי לאפשר, באמצעות מכשיר אחר, צפיה בסיטואציה בתלת מימד. 

 

3 תגובות

  1. שירה הגב

    פוסט מעולה. תודה!

  2. הדס הגב

    אכן פוסט מצוין, תודה רבה

השארת תגובה ל-שירה

ביטול