הפורמט הוא המלך (חלק ד') – ערפו את ראשו!

הפורמט הוא המלך (חלק ד') – ערפו את ראשו!

1.

כשאני מסתכלת על תהליכי הייעוץ הכי מוצלחים שהיו לי, הם היו אלה שבהם הצלחנו לפרמט את הייעוץ לתוך החיים, כך שהוא יוכל לעבוד לאורך זמן. כלומר – קודם כל, פשוט לקרות. ואז, בהתאמה, הצליח המנהל, או הצליחה ההנהלה, להטמיע את תהליכי הניהול המרכזיים לתוך השגרה.

צריך למצוא את הפורמט הכי נכון, צריך לדבוק בו, צריך לשמור עליו גם כשיש גמגומים, צריך למחול על אפיזודות לא מוצלחות ולראות את הרצף ואת התהליך, חשוב לראות איך הפורמט צובר תאוצה ועומק. ככה צריך.

ואז, כשהכל מתקתק כמו שצריך, כשהכל עובד, כשזה קורה כחלק טבעי מהחיים – שנו בו משהו. דבר אחד. את המיקום, את המשך, את התדירות, את הרכב המשתתפים, את המבנה, את המדיום.

אם הכל עובד, תשאלו, למה לשנות?

קודם כל, כדי לשנות. כדי לא להשתעמם, כדי לגלות דברים חדשים (על עצמנו, על התהליך, על הפורמט), כדי לאפשר לעצמנו להיות אחרת. כי אולי נמציא משהו חדש.

תראו את "TED", ארגון שמטרתו הפצת ידע, ששנים על שנים תפס את מקומו באמצעות פורמט סופר מוגדר ומהודק (18 דקות, מרצה אחד על במה, מיקרופון מדונה, לובש שחור, הנימה האמריקאית המשכנעת/מצחיקה, הפאוזות במקומות הנכונים). הדוברים ב"טד" לא רק מגיעים עם הידע, התפיסות והרעיונות המעניינים ו/או החשובים שלהם, הם עוברים אימון יסודי וממושך על ידי מומחי תוכן ומומחים של פרזנטציה, שבסופו הם מפיקים הרצאת "טד" לפי כל הכללים, הכתובים והלא-כתובים. כשאת פותחת הרצאת "טד", את יודעת לחלוטין למה לצפות (למען האמת, נדמה לי שאחרי כל כך הרבה הרצאות "טד" אני יכולה לצלוח את 18 הדקות בהצלחה יחסית גם אם אקריא את ספר הטלפונים באינטונציה הטדית הנכונה).

והנה, השנים עברו, ו-18 דקות נעשו המון המון זמן. "טד" יכולים להרשות לעצמם לשחק עם הפורמטים. אז הם מציעים פורמטים קצרים יותר של הרצאות (מתחת לשש דקות, קוויקי ממש). במקביל, חנכו שם פורמט חדש של שיחות בנות שעה, כן, עם אנשים ידענים וכריזמטיים במיקרופון מדונה ובשחור (או קיי, ובג'ינס).

 

2.

במהלך לימודי הפסיכולוגיה, התנדבתי במסגרת טיפולית פתוחה לחולי נפש. החברים, אנשים שהיו בדרך כלל בין אשפוזים, או באשפוז יום, היו מתקבצים ובאים מכל רחבי גוש דן, ואנחנו, הסטודנטים הנלהבים לפסיכולוגיה, היינו אמורים לשבת ביניהם ולשוחח איתם. בטח היו שם לוחות שחמט ודמקה ואולי גם מגזינים לגזור, צבעים לצייר בהם. ניסינו לקיים גם שגרת מפגשים וחוגים אבל בסופו של דבר, עיקרם של המפגשים היה דיבוב עקר.

על מה כבר יש להם לדבר איתנו, סטודנטים נמרצים, סקרניים ומתים מפחד משלל המוזרוית והאומללויות שנקבצו עלינו להדגים לנו פרקים נבחרים מקורס "פסיכופתולוגיה ב'". גם כשהתחלנו לדבר, השיחה היתה נתקעת אחרי זמן קצר, כי אין דבר מדכדך יותר משיחות חולין על חולי. שיחות חולין אחרות, בין אנשים שהם מקצוות שונים כל כך של החיים, עשויות להיות מעושות עד קבס.

הכי שבה את לבי רפי, בחור צעיר יחסית – קשה לדעת, כי התרופות הפסיכיאטריות מדרדרות את הגוף – שישב בפינה, לא זז, אולי מקפיץ רגל, ולא מוציא מילה. לא משיב לפניות, לא משתתף בפעילויות. אפשר היה לחשוב שהוא קטטוני, לולא היינו יודעים שהוא מגיע בכל פעם בשני אוטובוסים.

בין שלל הצעות הריפוי בעיסוק – סריגה, צביעה, לא זוכרת מה עוד – היה שם גם שולחן פינג פונג. לא רבים יודעים, אבל הייתי סגנית אלוף השכונה בטניס שולחן (ובטח לא תקראו לי קטנונית אם אציין שהאלוף היה בנו של המדריך). אחרי אינסוף נסיונות דיבוב, שלא היו מביישים עד מדינה בתא מעצר, ברוב ייאושי נעמדתי ליד שולחן הפינג פונג הנטוש. חיכיתי שמישהו יבוא לשחק איתי, נקשתי בעדינות ובציפייה עם המטקה המתקלפת בשולחן עם הרשת הרופפת.

למרבה הפלא, זה עבד. בהתחלה הגיעו המשוגעים התקשורתיים יותר – זה שהתברר שהשם שבו הציג את עצמו הוא פשוט שם של רחוב בשכונה שלו, זה שטען שהוא עובד בשב"כ ועד עכשיו אין הוכחות סותרות, זה שהיה לבוש בבגדים טובים דווקא, נקיים ויקרים, והיה ברור שהוא זכה במשפחה שמטפלת בו, אבל פגיעותו האינסופית הבהירה עד כמה הוא זקוק וזקוק. שיחקנו פינג פונג ובהם עפו מעברי השולחן תיאוריות קונספירציה שהתחזו לאמיתיות ולהיפך עד דלא ידע, עד דלא ידעה. היה נחמד. היה מצחיק אפילו.

בהתחלה ספרנו נקודות, אבל עם הזמן הבנתי – המטרה היא לא לנצח. המטרה היא גם לא לתת להם לנצח. המטרה היא להחזיק את הכדור בתנועה. כי הצליל המתוק והממכר של נקישות של כדור הפלסטיק בשולחן נתן קצב לשיחה. ככל שהשתפרנו בטניס שולחן, כך הלכו השיחות בינינו וקלחו.

לא זוכרת על מה דיברנו. השיחות היו אולי סתמיות, לא נגענו בשורשי הטראומה, לא טיפלנו בתופעות הלוואי, אבל התרגלנו לדבר. הכרנו קצת. שימנּו את הצירים החורקים שביחסים בין סטודנטים שמתנדבים שם שנה ובין מטופלים קשי נפש וקשי יום, שהולכים וחוזרים והולכים וחוזרים ותמיד, כך נדמה, יהיו שם.

ואז, כשהנקישות העדינות של כדור הפלסטיק בשולחן העץ השחוק הפכו לחלק מפס הקול של המועדון, אז הגיע רפי. זיהה מרווח בין משחקים, והתייצב מעצמו בצד השני של שולחן הפינג פונג. בהתחלה שיחק בלי מילים. ואז עם מעט מהן, ואז עם משפטים קולחים ועשירים וגלויי לב. בסופו של המשחק – חזר לפינה שלו, להתכנס לתוך עצמו, להקפיץ את הרגל ולעבוד על סטודנטים ועל מטפלים ובעיקר על עצמו שהוא לא יכול לדבר.

ככה – שנה. מגיע בשני אוטובוסים, יושב בצד קטטוני, מחכה לתורו, משחק, מדבר, חוזר לקונכיה, נוסע הביתה בשני אוטובוסים.

 

3.

אז לא למדתי לרפא מחלות נפש קשות, אבל למדתי

שלפעמים במקום להכות בסלע ולנסות להוציא ממנו מים, כדאי לקום, לעמוד ליד שולחן הפינג פונג ולחכות שמישהו יבוא לשחק איתי.

שאחרי שבונים מבנים, מטפחים אותם ומשכללים אותם, אז מגיע הזמן לסדוק אותם, לחבר להם כנפיים או סאונד סיסטם או אורות לד מלמטהלשנות בהם דבר אחד בלבד: להעביר אותם לשפת הים, לעשות אותם בהליכה במקום בישיבה, לשנות את אורך הפגישה, להתחיל אותה בשאלה אחרת לגמרי.

למדתי גם ש:

– ליד כל בניין משרדים עם שטיח מקיר לקיר וניאונים פועמים ממעל מחכה משהו שהוא אחר לגמרי, והוא אף פעם לא מנוצל מספיק. למשל, שמתם לב, אנשי אזור התעשיה הרצליה פיתוח, מה נמצא מערבה משם?

כל פגישה שיכולה להתקיים בהליכה – שתתקיים בהליכה. כמה אפשר לשבת? כמה רעיונות חדשים, דינמיקה משתנה, צלילה לעומקים או המראה לגבהים, יכולה לצמוח מלשבת כל היום במשרד הזה או במשרד ההוא?

– ולא רק מאגרי מים גדולים ומכילים עשויים לגוון את הפורמטים שלכם. מה מתוך ישיבת ההנהלה הזאת יכול להתקיים בהתכתבות? איזה חלק שהוא טכני, משעמם, יכול להחסך מהזמן המשותף והיקר, ולפנות זמן לשיחות פוריות יותר?

– ומה אם לישיבה הקבועה עם Xו-Y בנושא Z תזמינו אמן אורח? כלומר מישהו מתחום אחר מהמחלקה?
אל"ף, כולם יתנהגו הרבה יותר יפה. בי"ת, יצטרכו לחשוב על הדברים מחדש כמו כשמציגים אותם למישהו שלא מבין כלום, גימ"ל, אולי יהיה לו משהו חדש ומעניין להוסיף.

– כשהתהליך מתקדם, והוא כבר מחזיק את עצמו אפשר להחליף חלק ממנו במיילים, למשל. כשהנתיב ברור וידוע, ומרבית השאלות והמחסומים הוסרו, ועדיין יש צורך בהחזקה התומכת של תהליך ייעוץ, אפשר לעבור לשבוע/שבוע: פעם בשבוע – פגישת ייעוץ, פעם בשבוע – מייל עדכון וחוזר חלילה.

– ובבקשה, תפסיקו כבר עם הפאוור פוינט הזה. תמצאו דרכים אחרות להכין את החומרים ולהציג אותם. פאוור פוינט הוא כדור שינה בעיניים פקוחות; הוא מקל הליכה, משענת קנה רצוץ, כשהמציג לא סגור על הנקודות המרכזיות שלו,

(אין סיכוי, אה?. אז לפחות קצרו אותו מאוד, וגוונו אותו. עשו אותו מעניין).

4.

יש פורמט גאוני שעוד לא מצאתי דרך לשלב בחיים הארגוניים, והנה אני מניחה אותו כאן. אולי אתם תצליחו:

מייסור: אימון היוגה שמתקיים כל בוקר בסטודיו, בין השעה שבע לעשר. כל אחד מגיע כשהוא רוצה והולך כשהוא גומר את האימון. כל אחד עושה מה שמתאים לו, ומי שלא בטוח ברצף – נעזר בכרטיסיה. המורה מסתובבת בינינו ומתקנת, ומשפרת ומחזיקה ועוזרת. רק למי שצריך או מבקש. סוף סוף שיעור שאף פעם אני לא יכולה לאחר אליו והוא תמיד מתאים לי, וגם לזה שלידי, שהוא באלף רמות מעליי. זה שיעור שהוא אפקטיבי יותר משיעור פרטי, ובכל זאת מספק הצצה לטווח האפשרויות של כל האנשים האלה מסביב (ודי, תפסיקו להתקפל כבר לגודל של טרולי. הגזמתם).

אמא שלי, הגאונה, המציאה מבלי דעת את פורמט המייסור בארוחות שישי. כל שישי – שולחן פתוח. מי שבא – ברוך הבא. לא צריך להודיע מראש, מותר להחליט ברגע האחרון, מותר לומר שלא באים ובסוף לרעוב לאוכל של אמא ולהגיע בהרכב מורעב ומורחב. יש תמיד מספיק אוכל לכולם, ואם יישאר – ייארז בקופסאות וייאכל במשך השבוע.

פורמט ארוחת שישי-חופשי ו/או מייסור יכולים להתאים בעיקר למפגשי העשרה, פורומים של קריאייטיב ולשיחות חניכה עם מומחים בארגון. קחו את זה מכאן.

4 תגובות

  1. ענת הגב

    מרחיב דעת ומעשיר. יופי של בלוג. מנכלית ותיקה

  2. תמי בצלאלי הגב

    הפוסטים שלך המקסימים והחכמים האלה באים מעיקרון שלפיו לא נותנים לחרדה לנהל לנו, אלא לאופטימיות. זה פשוט נפלא. כשלא לחוצים על רפי, גם רפי לא לחוץ על רפי. הוא פשוט בא לשחק או לא, וזהו. ואנחנו באמת לא יכולים להיות אלוהים, ואנחנו גם לא חרקים קטנים. סתם רוצים לחיות ולחיות זה תמיד להתפתח, לנוע קדימה ולהיות במקום שבו החיוב שולט. זה מה שנותן הרגשה של הצלחה.
    שמתי לב שתמיד אנחנו נזרקים מפחד נוראי מכישלון אל אמביציה בלי גבולות להצליח, כשיש לנו בראש כל מיני פרדיגמות ופרשנויות למה זה כישלון ומה זאת הצלחה, רק שבינתיים שוכחים לנשום.

  3. כנרת הגב

    תודה, תמי היקרה. זאת פרשנות מאוד מעניינת ומאוד רלוונטית לסדרת הפוסטים.

  4. המדריך ליצירת שמחה בעבודה (1) | ::רווחים:: הגב

    […] כמו להגיע בשעות שאינן שעות השיא או לעבוד לפעמים מהבית. הליכה כשלעצמה יכולה להשתלב גם בעבודה עצמה, לא רק בדרך ממנה ואליה. כמה ישיבות אפשר לעשות בישיבה? […]

השארת תגובה ל-המדריך ליצירת שמחה בעבודה (1) | ::רווחים::

ביטול