ליברטה אלק / כנרת ר מתכוננת לחופש הגדול

ליברטה אלק / כנרת ר מתכוננת לחופש הגדול

 

בשנה הבאה, אני מתחננת כבכל ערב בשבועות האחרונים שבו אני בוחשת עוד עוגה או מכבסת בבהילות חולצה לבנה, בואו נפרוש את מסיבות הסיום מאוקטובר ואילך. אחת בחודש. יותר מזה מעמעם את האפקט. הן חשובות ומרגשות, ללא ספק, אבל שלוש פעמים בשבוע? קונצרט סוף השנה של המקהלה, קונצרט תלמידי הקונסרבטוריון, מסיבת הסיום הכיתתית של האחת, מסיבת הסיום השכבתית המתוזמרת היטב של האחרת ואחריה מיד מסיבת הסיום הכיתתית הלא פורמלית (אבל סלט פסטה, בכל זאת, ומתנות לועדת הגיבוש, וברכה ספונטנית שחשבתי עליה מבעוד מועד).

בתיזמור גרנדיוזי, הפרויקטים בעבודה מגיעים לשיאם ברגע שבו גועשות להן מסיבת הסיום בחורשות איקליפטוסים נטושות בפאתי גוש דן. הגוף משווע לחופש, אני עוד סוחבת רגל מהטור הקודם, המוח מתחנן להפסיק לחרוז שלמי תודה למחנכות. כאקט סימבולי וסימביוטי, הטלפון שלי שפך מנוע ומחק על דעת עצמו את כל המספרים. כאקט קונקרטי, לא מצאתי רגע לנסות אפילו לשחזר אותם.

חופש את רוצה?

באחד ביולי אנחנו נוסעים, רק אני והוא, לחתונתו האירופאית של זוג חברים. אלפי משימות, קטנות כגדולות עומדות ביני ובין הרגע שבו נגיש את כרטיס העלייה למטוס שלנו. ולכן הפעם החלטתי, בניגוד למנהגי, לקחת את זה בקלות. כלומר, במקום לתחקר לעומק, לקרוא את הספרים והמגזינים והבלוגים הרלוונטיים, שאלתי בפייסבוק שאלה קצרה. לא ברור איך זה קרה, ושיהיה ברור שאני לא מתלוננת, אבל קיבלתי יותר מחמישים תגובות, ביניהן מסמכים שנכתבו במיוחד בשבילי על ידי מקומיים מביני עניין. עכשיו כל שנותר לי הוא לאסוף את חכמת ההמונים הזאת, שהוגשה לי בידענות וברוחב לב, ולזקק אותה לכדי משהו שאפשר לטייל איתו. וקפה, אני מצטערת לגלות, כבר לא מעורר אותי יותר. לא בחצות, גם לא בשתיים בלילה.

רוב האנשים מגיעים לנתב"ג על ארבע. העבודה והסידורים מתנחשלים עלינו במלוא עוצמתם לפני שאנחנו נוסעים, רגשי האשמה על הנטישה הזמנית משאירים אותנו חלשים וחסרי הגנה מולם. יציאה לחופש משמעותה נטישת כל העמדות, ולא חונכנו לעשות את זה. אז אנחנו נוסעים ככפאנו שד. מנצלים תירוצים כמו נסיעות עבודה או "אוגוסט – אין סידור לילדים", או "הייתי מוכרחה להתאוורר", או "חתונה של חברים". במקום להאט בהדרגה את קצב העבודה והפעילות הכללית לפני החופשה, אנחנו נותנים ספרינט אחרון או טריאתלון, ובסופו מתעלפים, מיובשים ומצומקים, על המושב במטוס. אולי כיבוי כל המערכות לכמה שעות טיסה, תאפשר להגיע ליעד נקיים יותר, פנויים ליהנות.

אגב, עכשיו גם האפשרות הזאת, לנוח בטיסה, הולכת ומתבטלת, כי זהו, יש כבר אינטרנט בטיסות. מעתה אמרו: סליחה, אני צריך לסגור, ממריאים, אשלח לך את המצגת בעוד עשרים דקות, כשנהיה מעל יוון.

בקצב הזה, אפילו בקבר לא נוכל לנוח. ממילא עם הקבורה הזאת בקומות, אני כבר תוהה מי מהמנוחים יכהן כועד הבית, מי יהיה הנודניק שיחסום את החניה לכולם, ומי תפזר אוכל לחתולים בכניסה לבניין.

***

השחיקה הזאת גרועה למיתרי הקול, לעורקים, לנשמה. אבל היא איומה גם לעבודה. מדי פעם נזכרים ששחיקה, כמו עקה (המילה העברית לסטרס, שהיא מעיקה בעצמה), היא מגורמי הסיכון המרכזיים להתקפי לב וסרטן ומה לא, ובמישור הארגוני היא מחסלת את המוטיבציה, פוגעת בביצועים, שלא לדבר על יצירתיות.

אני יושבת עם מנהלים, ואנחנו מחפשים ביומן תאריכים לפגישה או לסדנה. הם מציעים יום, ואני אומרת: אבל זה פורים, או היום מסתיימים הלימודים ומתחיל החופש הגדול, ובתמורה אני מקבלת מבט תמה, כאילו הזכרתי עכשיו את אחד החגים השוליים יותר של ההוטנטוטים.

ההתכחשות הלאומית שלנו (ובמילה "לאומית" אני מתכוונת גם ללאום הארגוני, שהדת שלו היא דת העבודה) היא למחזוריות הטבעית של החיים. כל פרילאנסר יודע (לחרדתו, אגב) שביולי-אוגוסט-ספטמבר אין מה לדבר על קידום פרויקטים, ובשפת החשבוניות, המשמעות היא שאין מה לדבר על פרנסה. כולם יוצאים לחופש או עסוקים בלתכנן אותו, מי שלא בחופש מחפש ללא לאות סידור לילדים, ומי שאין לו ילדים פשוט מת מחום. או מלחות. הכל נעצר.

אבל לא, זה לא נכון. כי אם הכל היה נעצר היינו חוסכים הרבה מאמצים על גלגול הסלע הכבד הזה במעלה המדרון התלול. אבל הארגונים לא סוגרים את דלתותיהם, הם לא מצפים לביצועים פחותים מעובדיהם, כך שהכל לכאורה ממשיך, אבל בפועל – לאט מאוד, מכוסה זיעה ושפעת מזגנים, ובעיקר באופן מאוד לא אפקטיבי.

וכולם יודעים, חוקרי עבודה, רופאים ופסיכולוגים, שעצירות וחופשות חיוניות לתפקוד התקין הארגוני. אבל אף אחד לא מעיז להיות הראשון שמכיר במחזור החיים, בהבדלים בין הביצועים האנושיים בבוקר ובלילה, בחורף ובקיץ, בחגים כמו בימי חול, בימי מלחמה כמו בימי שלום. בצרפת, לא רק שמסעדות סוגרות פעם-פעמיים בשנה לחופשה השנתית, יש עיתונים שאפילו מפסיקים לצאת בקיץ. והם ממשיכים להתקיים ולשמור על רווחיות. האופים יוצאים לחופש בתיאום עם המאפיות האחרות באיזור (על פי חוק, אגב), ומפרסמים על דלתות הזכוכית הסגורות את כתובת המאפייה הסמוכה שכרגע עומדת על משמרתה. וכאן, החרדה העמוקה מפני העדרות. כאילו מי שלא פותח 24/7, זכות הקיום לא תישמר לו.

חופש גדול, מדבר רחב של זמן שמשתרע בין יולי לספטמבר, כזה שבו הגוף מתנהל אחרת, ומתאפשרים בו דברים אחרים, כמו ארטיקים ואבטיחים וקריאה עצלה בשכיבה על הרצפה הקרירה, שייך רק לילדים.

אלא שההורים שלהם, מחוייבים להמשיך הכל כרגיל, ובעצם להגביר קצב, כי צריך להספיק הכל עד לחופשה השנתית, והמאורגנים שבהם כבר רשמו את הילדים לקייטנות ארוכות ומושקעות ויקרות, וגם באחד ביולי הם יתקתקו בוקר נמרץ שבו ישלחו את הילדים למסגרות החדשות שלהם, ורק יתפללו שיגיעו לעבודה בזמן ובשלום. לפחות סנדוויצ'ים לא צריך להכין.

עד כאן, אמרתי. והתכוונתי לזה. השנה אנחנו אוזרים אומץ ומביטים בלבן בעיניים של החופש הגדול. אין קייטנות, הודענו לילדות. מתחלקים בימות השבוע, הודענו זה לזו, גם לבייביסיטר שתחליף אותנו פה ושם. יקיצה טבעית לכל (חוץ מלהורה שהולך לעבודה). כולנו מקווים שנחזיק מעמד, שנצליח להפריד חופש מעבודה, שלא ניילל אחד לשני למוות ושהמזגן לא ינטוש אותנו בטרם עת.

מזל שהכל מתחיל בכמה ימים קרירים במרחקים. ועכשיו תסלחו לי, הגדולה ביקשה שאכין עוגת שוקולד לחלוקת התעודות של מחר.

 

 

 

 

 

השארת תגובה