ננוח כבר בקבר / על חוסר היכולת להפסיק לעבוד

ננוח כבר בקבר / על חוסר היכולת להפסיק לעבוד

 

הגדולה חזרה מבית הספר עם משימה: לראיין קשיש מבני המשפחה. איך נמצא לה קשיש? הסבים והסבתות שלה, ההורים שלנו, הם צעירים נמרצים בני תיכף-שישים עד שבעים וקצת, שימיהם מלאים בקריירה השניה והשלישית, בלימודים ובסידורים, בעזרה לילדים ובטיפול בנכדים. הקשישה היחידה במשפחה, סבתא רבא, חותרת לכיוון המאה וממעטת להתראיין.

בשבת, בלי להכין שיעורי בית, הלכנו להצגה "ליצן החצר" של תיאטרון אורנה פורת. את הכרטיסים קנה לכולנו – שלושה ילדים וארבעה מילדיהם – הסבא, אלא מי. ישראל גוריון משחק, בחן רב, בקלילות ובגמישות פיזית מעוררת השתאות, את קונץ, ליצן החצר, שהמלך מפטר. הבדיחות שלו לעוסות, כך טוען המעביד המלכותי, והוא לא מצחיק יותר. המלך רוצה לחפש מישהו אחר, שיודע לשחק, לרקוד ולזמר.

המוקיון המזדקן נוסע בעולם, לומד לרקוד (גם בלט קלאסי והיפ הופ), לשיר ולשחק. כשהוא חוזר ומפגין בפני המלך את שלל כישוריו החדשים וזוכה מחדש בתפקידו, המלך מתנצל על שפיטר אותו מלכתחילה. לטובתי עשית את זה, מלכי, אומר לו המוקיון רב הכישורים, והם מתחבקים והמסך יורד.

כשיצאנו מהאולם, עלה גוריון על אופניו ונסע משם. אם ארבעים הוא השלושים החדש, במקרה של גוריון נראה ש-78 הוא ה-58 החדש במצב טוב טפו טפו טפו. גוריון הוא אמנם יוצא דופן, אבל הוא לא לבד. ארצ'י בנקר של ימינו כבר לא יושב על הכורסה ומעביר ערוצים מבוקר עד לילה. אנשים שהגיעו לפרקם כבר לא מצטמצמים לדלת אמותיהם ומחשבים את קצם לאחור, אלא יוצאים למרתונים, רוכבים על אופניים, מתכוננים לטרקים במזרח ובעיקר נראים צעירים בעשרות שנים ממה שנראו בני גילם רק דור אחד אחורה.

אי אפשר שלא להעריץ את מי ששפר עליהם גורלם והם מלאי חיות ומצליחים להיות רלוונטיים גם בשוק העבודה בגיל 78. זה דורש תשוקה ומרץ, כישרון וגמישות, אבל גם מזל גדול ובריאות טובה. קונץ נדיר.

אבל כולנו מנסים. לפעמים זה נראה כמו היבריס, החוצפה הזאת לנסות לנצח את שיני הזמן, לעצור את השעון הביולוגי בעזרת בוטוקס או אנטיאייג'ינג, יוגה או גינון, הסבה מקצועית או לימודים ועוד לימודים.

אבל זאת לא יוהרה. בעומק הדברים זה חוסר ברירה. במערכת הכלכלית הנוכחית, המבוגרים שלנו לא יכולים להרשות לעצמם להקשיש. היה מקובל לחשוב שזוג שצבר לעצמו מיליון דולר יכול לפרוש בנחת. בעוד אפשר לתהות מי הם בדיוק הזוגות שמעבודה הצליחו לחסוך מיליון דולר, התייקרה המחייה עוד יותר, הפנסיות נשחקו ומעמד הביניים של בני הארבעים עדיין נסמך על הוריו בשלל עזרות ושירותים, והופ – ההערכה הזאת תוקנה. היום, כדי לשריין לעצמכם פרישה אלגנטית, תגמול הולם לחיים של עבודה, תזדקקו לשני מיליון דולר, מצנח של זהב ויהלומים.

זה כמובן מסוג הנתונים שהיו מצחיקים, אילולא היו מייאשים כל כך. בינתיים, יש איזו תחושת חובה פנימית, כמעט מאואיסטית, לשמור על הבריאות ועל הכושר, להתעדכן מקצועית, לטפח מראה צעיר וז'רגון מחובר, לא רק כדי להרגיש טוב וליהנות מהסיפוק העמוק שעבודה יכולה להביא איתה, אלא כדי להמשיך ולהיות אזרח יצרן במערכת כלכלית וחברתית שכבר לא מאפשרת לפרוש בשובע, לעבור לפרק הבא של החיים. ואולי זה בסדר, הרי כבר שנים אנחנו אומרים שננוח כבר בקבר.

"הארץ", 2013

 

 

 

 

תגובה אחת

  1. רונית כפיר הגב

    לא הכרתי את הפוסט, ושמחה למצוא אותו בשבת מנוחה.
    בעיקר מתפעלת מהצילום, שמזכיר לי את אחר הצהריים של סרה.

השארת תגובה