אינן בנות (ובטח שלא בננות!) // הארץ, 2014

אינן בנות (ובטח שלא בננות!) // הארץ, 2014

 

יש אמיתות, שמרגע שנגלו לעיניך, כבר אי אפשר להכחיש. כשאני קוראת עיתון, אני כבר לא מצליחה שלא לראות שכולו עוסק כמעט אך ורק בגברים. בפוליטיקה – גברים, בתחום הבטחון – גברים-גברים ובמדורי הפלילים – גברים בתפקידי השוטרים וגברים בתפקידי הגנבים.

משלחת חיפוש, שתתחקה אחר עקבותיהן של נשים בעיתונים, תוכל למצוא כמה מהן במדורי הכלכלה, מעטות אך בכירות, מזדהרות על הרקע הגברי השליט. רק במדורי התרבות נשים משתלבות כאחת האדם, כיוצרות, אוצרות ומבקרות (אם כי בכל התחומים, גם בתחומי התרבות והאקדמיה, נשים זוכות ב-10 אחוזים מהפרסים).

נשים אינן הנעדרות היחידות מהזירה הציבורית. בשבוע שעבר פורסמה רשימה של מאה משרדי עורכי הדין המובילים. כמה, למשל, מתוך מאות השותפים אינם גברים אשכנזיים? אז אם אתם אתיופים, מזרחים, ערבים או רוסים, זה הזמן לכתוב טור לעיתון. ונשים, כמה מעורכי הדין המובילים בארץ הם נשים?

This is a man's world, מה חדש. הזירה הציבורית, זאת שמשתלם להיות בה, שמעניין לדווח עליה, היא גברית ואחידה כמו חדר אוכל במוצב על גבול הצפון.

בחיים האמיתיים, לעומת זאת, בעולם העבודה – כולנו בנות. במפעלים, במשרדים, בחנויות: "בנות" "בנות" "בנות".

ז'רגון הוא דגימה מהזרמים התת קרקעיים של עולם העבודה, פיסה מהתת-מודע הארגוני. מעניינים במיוחד הם הביטויים הנודדים ממקום למקום וצוברים ידידים והשפעה. אחד האהובים עלי הוא הביטוי "לשחרר" כשמשמעותו היא דווקא "לפטר". אבל המילה "בנות" עלתה על כולנה.

"בנות", מתברר, היא שם עצם קיבוצי כל יכול. "בנות" הן הטירוניות, כמובן, הן נציגות השירות במוקד הטלפוני, הן הקופאיות בסופר, הן מנהלות המחלקה ומנהלות בתי הספר, הן המתכנתות ומנהלות הפרויקטים, הן הכלכלניות, הן החתמות, הן מנהלות התיקים ונשות המכירות.

לכלכלנית יחידה במשרד יתייחסו לפי מקצועה או תפקידה. אבל אם אתרע מזלה ותצטרף אליה כלכלנית נוספת, והופ – בשיח המשרדי, יהפכו שתיהן ל"בנות". זה מתוך קרבה, זה מתוך דאגה, זה אבהי, זה אמהי, זה בשביל הכיף, זה כדי שיהיה נעים; יש שלל הסברים לבחירה הלשונית המעניינת.

מעניינת, כי במקומות עבודה כמעט ואין "בנים". לגברים מקפידים להתייחס לפי המקצוע או התפקיד, והם לא זוכים לאותה מטריית הגנה מתיילדת שלה זוכות הנשים.

אז תודה, נחמד מצדכם ויפה מצדכן, אבל באמת אין צורך. השם הקיבוצי הזה מפשיט מנשים את התפקידים שלהן, מוחק את ההשכלה שלהן, את ההבדלים ביניהן, את ניסיון החיים שלהן. הכינוי "בנות" מחזיר את העובדות לעולם של ילדות, שיכולות לשחק, לחלום, להתקוטט, ללבוש חצאיות ולקלוע צמות, אבל בשום אופן לא לשחק במגרש של הגדולים.

חוויית הדיבור המרב מיכאלית, שמציעה שברירת המחדל השפתית תהיה בלשון נקבה, היא מוזרה ומטרידה, וזה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות. אני מציעה מעשה פשוט של דיוק: בואו נקרא לילדה בשמה. כלומר לאשה. כלומר לכלכלנית, או לפקידה, או לעורכת הדין, או לזבנית או לרופאה המתמחה. לא די בזה כדי לנפץ את תקרת הזכוכית העבה והמכבידה, ולאפשר לנשים לעשות את דרכן לעמדות משפיעות. אבל ויתור על הכינוי הקיבוצי המקטין הזה ימיס ממברנה אחת, דקיקה ועכורה, שאוספת את הנשים בעדרים של אבחנה מגדרית, ויאפשר להן מעט יותר חופש תנועה.

הארץ, 2014

6 תגובות

  1. נעמה אורבך הגב

    מזדהה מאוד ומסכימה מאוד. אם כי כשאני קוראת לחברות שלי בקבוצת הווטסאפ "הי בנות", אני לא מרגישה שאני מקטניה [[אותנו. אני מרגישה שזה כמו להגיד להן "הי חברות", משהו שנובע דווקא מחיבה ואהבה. אבל אולי זה כי התרגלתי והטמעתי את הכללים. זה גרם לי לחשוב על שיחה שלי עם שני בני שצפו בסדרה סופר-סטרייקה, תוכנית מצוירת על קבוצת כדורגל שהגבריות בה מוקצנת עד כדי קריקטורה. ניסיתי להסביר להם מה אני לא אוהבת את התוכנית הזאת, ואחד מהדברים שאמרתי זה שאין בה בכלל נשים (טוב, אולי אמרתי בנות…). הסברתי להם שנשים הן חצי מאוכלוסיית העולם וזה לא הגיוני שהנשים היחידות שמופיעות בסדרה הן מעודדות או קהל מעריץ. נתתי להם משימה לספור כמה נשים הופיעו בפרק. הופיעה אחת, שסיפרה לשחקן אחר על אבא שלה שהיה שחקן כדורגל. מנסה להשפיע לפחות בריבוע הקטן שלנו…

  2. תמי בצלאלי הגב

    מזמן מזמן הוצאנו את המילה הזאת מהמילון המדובר שלנו. היא כל כך צורמת לי עד שאני גם מעירה לאלה שמשתמשים בה, ובעיקר לאלה שמשתמשות , למשל במסעדות: ״הכל בסדר, בנות?״

  3. שלומית לפיד הגב

    אין לי בעיה עם המילה בנות כאשר מדברים על בנים באותו אופן.
    אבל כשהנשים הן "בנות" והגברים "גברים", זה ממש מקומם.
    אנחנו ה"בנות" תורמות לכך כשאנחנו מייצרות הוואי של נשים ומשתמשות במילה "בנות", למשל כשאנחנו מנהלות שיחת בנות, יוצאות לערב בנות, או רואות סרט בנות…
    או שהטרמינולוגיה הזאת בסדר או שלא.
    אם ה"בנות" משתמשות בה, אז לכולם מותר.

  4. רונית כפיר הגב

    הידד!
    תוחזר "גבירתי" ו"גבירותי" לאלתר. זה ביטוי של כבוד ושל ריחוק. אני בעד ריחוק וכבוד.

  5. עדי הגב

    ואני כל הזמן מרגישה שעצם העיסוק האובססיבי בנושא הוא זה שמקטין את הנשים. מביך אותי לקרוא ולשמוע כל הזמן אם זה בסדר שפונים לכולם בלשון זכר, אם זה בסדר לקרוא לנו ״בנות״ במקום נשים.
    חלאס!! זה לא מזיז לי. מתמקדת במהות. ובמהות אף גבר לא עומד בדרכי.

    • כנרת

      גם אני חשבתי ככה במשך שנים רבות. גם לא התלהבתי להזדהות עם המקופחות, וסמכתי על היכולות שלי.

      לצערי, הניסיון שלי (וגם העובדות, ואינסוף מחקרים מכל התחומים) מראים שזאת אינה המציאות. במציאות, נשים, גם היום, בישראל, מרוויחות 39 אחוז פחות מגברים, בממוצע, מועסקות במשרות יוקרתיות ומכניסות פחות, מופלות על בסיס יומיומי וגם סובלות מפגיעות שונות במקום הלימודים והעבודה. המהות (שמהי בעצם? כישרון? מאמץ?) מתבטאת בתוך מבנים חברתיים ותעסוקתיים שמגבילים לא רק נשים אלא גם מזרחיים, עולים חדשים, הומואים/לסביות, ועוד.

      אני חושבת – ונוכחת – שנשים יכולות להגיע רחוק, יותר ויותר עם הזמן. אבל הן צריכות להתאמץ הרבה יותר מגברים כדי להגיע לאותם מקומות, עמדות השפעה, תפקידים ורמות שכר ומשלמות מחירים מאוד כבדים בדרך.

      לשמחתי, הניסיון מראה ששפה וטרמינולוגיה משפיעים באופן דרמטי על ההתנהגות ועל התוצאות. טביעת המושג "הטרדה מינית" שלא היה קיים עד שני העשורים האחרונים, החקיקה והפעולות שמתקיימות סביבו, הגבירו באופן משמעותי את הבטחון של נשים במקומות העבודה שלהן, ובהתאם גם את המעמד שלהן ואת האפשרויות שעומדות בפניהן.

השארת תגובה ל-עדי

ביטול